עלמה דניאל מחזקת את הנרטיב שלה באמצעות שיר של יונה וולך. המוטיב שמוביל הוא סכר. סכר נועד לחסום נתיב מים כדי לשלוט בהם. החיבור בין השירים מעיד על חשש. המטפורה נועדה להצביע על מצב כאוטי ואנדרלומוסי שבו "הבדידות מציפה". הסכר של וולך מצביע על חשש מקטסטרופת מבול: במצב כזה, עדיף לשמור על מעינות הכאב כי אלה חייך. ברגע שיפרצו, גם מהותך – תתפוגג. הכאב הוא שמייצר בסופו של דבר את מהותך כאדם שמביע במילים את קיומך. אצל דניאל – הסכר כבר נפרץ והיא נשארת עם שאלות, כשאין לא אחיזה בהצלה. וולך עדיין בשלב של הצעה לשמור על עצמה.
השירה של דניאל מביעה מצוקה לי לגלוש לרגשנות. היא שומרת על איפוק נוגה, מצליחה להביע את התחושה בטון טבעי, חוברת בקורלציה מלכדת שורות ליונה וולך. המוסיקה – נוגעת בקלאסי, הרמוניה נוגה, אבל לא עצב עמוק אלא אף תחושת הארה מרגיעה ומנחמת בחיבור עם מילותיה של וולך. האם גם דניאל התכוונה למעינות כאב מרפאים? מכל מקום, המילים אינן טובעות במים, הן מצליחות לצוף ואפילו לחלחל.
ברגע הזה כשהסכר נפרץ והגלים גבוהים
והמלים נשפכות לתוך המים / והחלומות מתרוקנים
לנקודה נעלמת / ברגע הזה / אתה / שם
ברגע הזה כשבדידות מציפה אנשים הולכים
ופנים שהיו מוכרים מתחלפים בזרים
והשאלות בוערות / דוחקות בי / ברגע הזה
אתה / שם
(יונה וולך)
שִׂים סֶכֶר גָדוֹל
שִׂים סֶכֶר גָדוֹל
לְיַד מַעַיְנוֹת הַכְּאֵב
אֱגֹר אִתּוֹ
כְּמוֹ מַיִם
שְׁמֹר עָלָיו
שֶלֹא יִתְפַזֵּר
כִּי הוּא חַיֶּיךָ.
