פבלו רוזנברג - החיים שלי עכשיו

החיים שלי עכשיו

פבלו רוזנברג

הליקון
4/5

רוצים בי-ג'יז אצל פבלו רוזנברג? תלחצו 2. "תאירי את הדרך" נקרא השיר. הטקסט: תרגיל מתייפייף במטפורות מימיות בענייני אהבה – "רץ אלייך מתוך הגשם – לבי ילמד לשחות גם כשאין טיפה בים האושר הגדול". מוסיקה: הפורמולה של האחים גיב. מתברר, שאפשר לחקות מבלי שזה ישמע העתקה אחד לאחד.
מה חדש אצל פבלו?חיים שלי עכשיו יפים", שר פבלו בשיר השישי באלבום החדש, בצליל פאנקי לייט. למה שלא נאמין לו? איך החיים המוסיקליים נכון לעכשיו? משהו ראשוני, מודרני, חדשני? לזכותו ייאמר: פבלו אינו מתיימר בדרך כלל לחרוג מקו מיינסטרים מתיידד, פופ מלודי נעים הליכות. בעיבודים ובתזמורים – השפעות רטרו אמריקניות מובהקות.
האלבום נפתח ב – "כמו שזה בא זה הולך". הנושא שדוף – אהבה ושברונה. הכתיבה – מהוקצעת, לא לירית. הדימויים מעושים משהו: "הטעם שדבק בי כמו ברזל", "מסמר שמחטט לי בתוך הלב": החריזה שבלונית: הולך-קולך-דולף-דולק. השיר הוא ניסיון מרופרף לא קוהרנטי לחבר הרהור על אהבה (כמו שמגיעה – חולפת) עם נגיעה אישית "ושהגיהנום ייקח את נשמתי/ אם לא אוהב אותך".
המוסיקה – מנגינה מופלאה, מוסיקה הרמונית, קצב מלהיב. השימוש בכלי מיתר מזכיר עיבודים, שופעים בטעם של פעם, מוסיקה שמתכתבת עם פופ אמריקני ישן בניחוח נוסטלגי. הבלחה מפתיעה של פבלו רוזנברג.
"תהרגי אותי" הוא חשבון נפש שיכול להתאים לכל "ישראלי מצוי" – חי כאילו חיים בסבבה, אבל חש חוסר סיפוק גדול. השיר משדר מצד אחד תזזיתיות – "רץ ברחובות", "חי בגדול", "כיסי מלאים מלא המרץ", "חי על הגבול במסלול המהיר", "שט ברחובות עם הזרם" במשמעות של – חובר לכולם בשיטת העדר. מצד שני – חרמנות– מציץ במישהי מתפשטת ומבקש ממנה הצלה, וגם חש חוסר סיפוק ממה שיש – החיים רדודים, הלב חלול. המנגינה בקצב הפאנקי, תזמור הנשיפה המלוטש והגרוב מבליטים שת שגרת החיים הזורמים. המוסיקה הרקידה והתוססת בנוסחי שנות השבעים אינה מבליטה את התסכול שבחיים האלה. פבלו רץ עם השיר כאילו אכן החיים הם מסיבה בסבבה. את מראית העין כנראה קשה לבטא בצלילים, ככה שהתחושה של המאזין תישאר מן הסתם כזו – של כיף, שמחה. הכל בסדר. ממשיכים לרוץ, עם כל הכבוד לפילוסופיה ולמציאות.
נוריד שני הילוכים ל"כלניות על הגלבוע", נוסטלגיה מלנכולית שמגיעה עד סיפור שאול ויונתן במנגינה קסומה מנפש מתגעגעת לילד של אבא, שמכסה כדי שלא יהיה קר. רכס הגלבוע מזכיר לפבלו את ילדותו בעמק בית השאן.
עיבוד דיסקו עם נגיעות פאנקי, סגנון סוונטיז מובהק, מלווה את "מגדל בבל" – על תוכניות להקים דבר גדול בחיים שכשלו: "אני בונה לי מגדל בבבל | ואין אף אחד שיגור בו
רוח של ים מלטף את פניי | בכל הכוחות שנותרו לו".
נוריד שוב הילוך – לסלואו סגנון בלדות סול שנות השבעים מהסוג של טמפטיישנס – "בחיי, אני מת בלי לדעת | בחיי, אני מת בלי לדעת", שר פבלו בטון נוגה מחלחל.
ובהמשך הוא נשאר באזור מלודי מסוג ה –    Smooth music, הפשוט והמלטף, עם נגיעות לטיניות קלילות כשהוא שר ב"עד שתתעוררי" –  "בסך הכול אני רוצה לראות אותך שמחה | תחלמי על הדברים הכי יפים של החיים"…
חוזרים לבי-ג'יז ולקו המלודי הרמוני שלהם ב"אלף שנים איתך" וב"לילות יהלומים" – ואני מתפעם שוב איך ההשפעות האלו  במלודיות ובהרמונית נטמעו בשירים של רוזנברג בעיבודים עשירים מלוטשים, שלוקחים ומיישמים את כל הדברים הטובים משנות השבעים.

שירים: כמו שזה בא זה הולך, תאירי את הדרך, תהרגי אותי, כלניות על הגלבוע, מגדל בבל, החיים שלי עכשיו, בחיי, עד שתתעוררי, אלף שנים איתך, לילות יהלומים
מילים ולחנים: פבלו רוזנברג
הפקה מוסיקלית ועיבודים:  מנו סויסה, שלומי מאיה, פבלו רוזנברג

וידיאו: "כלניות על הגלבוע" במאי – אילן ברדה.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן