מרינה פיינגולד? הילדה הג'ינג'ית ששרה "ילדיסקו" לצד הזמרת שרי בפסטיבל הילדים של 1978 והצליחה להשניא את השיר על כותב שורות אלו? מה דחוף היה לה לשוב לחיינו ב-2017, כשהיא בת 46? האם "פריחת הדובדבן" הוא סיבה מוצדקת לקאמבק? לפי המוסיקה יש תחושה ש"פריחת הדובדבן", נועד יותר להפריח מחדש את צמד הכותבים מירית שם אור וצביקה פיק, אישה ובעל לשעבר, שפעם בימי פריחת הצבי, היו מכונת להיטים. על מה השיר? על אחת שמרגישה כלה בעונות מעבר, אבל לפני כן חסרות לה אהבה ותשוקה. הכותבת השתמשה בדימוי של "פריחת הדובדבן" כצבע לתיאור התשוקה הבלתי מוגשמת. זהו דימוי מרכזי בעיקר בשירה ובספרות היפנית (פרח הדובדבן נושר בשיא פריחתו כשהוא שלם ולא נבול) אבל לא ממש מתאים לשיר הזה. מה הקונוטציה? כולם חומדים את תשוקתה "ולפעמים לוקחים אותה לסמטאות של החיים". מה זה אומר באשר למי שיבוא (בעתיד) ו"יחלל את תומתה"? האם היא לא חוללה כבר? אינני יודע אם מרינה פיינגולד ירדה לרזולוציות כאלו בשיר, שבו תשוקה ואהבה מתערבבים בצורה סתמית ולא קוהרנטית.
פסנתר מינורי מסמן בלדה נוגה בפתיחה. גם הטון של מרינה באותו קטע משדר עצב, ואז במהלך טיפוסי למוסיקה של צביקה פיק עוברים לקצב דיסקו שנות השבעים-שמונים. מה הקשר? הרי עדיין לא מצאה אהבה, בטח לא הפכה לכלה – אז מה הריקודים? הדיסוננס מעקר את השיר והופך אותו לסתמי. שם אור את פיק עובדים על איזה אוטומט, ואינם מצליחים ליצור משהו שמעיד על שת"פ חדש מיוחד. מרינה פיינגולד אינה יוצאת נשכרת מזה.
קליפ – תסריט ובימוי: מורן קריב, רפי קריספין, ענבל ליבר
אורות השחר הענוג/ מרפרפים מולה/ תמיד בחילופי עונות/ היא מרגישה כמו כלה
כולם חומדים את תשוקתה/ לאושר התמים/ ולפעמים לוקחים אותה/ לסמטאות של החיים
היא מחכה/ כולה בוערת/ לרגע שתרגיש עוד אהבה/ זאת התשוקה/ שלא נגמרת/ בצבע של פריחת הדובדבן
היא תשתגע בגללו/ והוא ירצה אותה/ כשהיא בסוף תהיה שלו/ הוא יחלל את תומתה
היא מחכה/ כולה בוערת/ לרגע שתרגיש עוד אהבה/ זאת התשוקה/ שלא נגמרת/ בצבע של פריחת הדובדבן
