אנחנו בעולם האגדות. לפני שהמיתולוגיה עולה על הבמה, אני פוגש את נציגה הבכיר בבר אפלולי סואן, באווירת צלילי המזרח, הקהל מפזז על דרינקים. רמי דנוך, חולצה לבנה פשוטה, כיפה שחורה, לא תתנו חצי אגורה שהוא כוכב. איש פשוט. גרגיר אבק כוכבים לא דבק בו. אנחנו בקומפורט 13, אי-שם על הגבול בין פלורנטין ויפו.
צלילי העוד היו צריכים למלא היכל התרבות, עם כל הכבוד לקובי פרץ ולאייל גולן. הם החלוצים האמיתיים של מה שמכנים היום במקום "מוסיקה מזרחית" – מוסיקה ים-תכונית. הם ממציאי הז'אנר, הם יצרו את החיבור בין צלילי המסורת לבין הגיטרות החשמליות.
הזמינו לאחת עשרה בלילה. אבל באחת עשרה בקומפורט – הלילה עוד צעיר. רחבת ההופעות ריקה מאדם. כולם ליד הבר. תשתה משהו. סבלנות. ההופעה תתחיל. לא חשוב מתי. המתנתי לא נורא – רק שעה. רמי דנוך לוחש לאוזני שיהודה קיסר באבל משפחתי, אבל הוא יעלה. האיש והאגדה, הגיטרה והכובע. אמרתי לרמי: צלילי העוד היא להקת הקאמבק של הקאמבק. מתי היה האיחוד האחרון? 2004? סיפרתי לו שמבחינתי הגעתי לערב נוסטלגי, פלאשבק לימים שאשר ראובני הראה לי את התקליט הראשון שלהם שלהם בחנות שלו בשכונת התקווה בשנת 1975, (להקת העוד הוקמה ב-1974) ימי הזוהר הראשונים של זוהר ארגוב, סדנת שכונת התקווה עם עופרה חזה ובצלאל אלוני.
הגעגוע הזה הביא אותי לקומפורט הזה. יולי 2009. חצות הליל. צליל העוד על הבמה. מקרינים מצגת לזכר הימים ההם. כמה יפים הם בשחור-לבן. החגיגה מתחילה.  אני מגלה את רמי דנוך הישן-חדש. יעלו ויבואו השירים והאורחים מ"קסם המזרח" (ששרה בזמנה עפרה חזה) דרך "עפרה", "יער זקן", "איילת חן", ועד "סורו ממני", "חנהל'ה התבלבלה", להיטם הגדול ביותר, שאת מילותיו כתב נתן אלתרמן ללחן "עממי" ועד "שלום לבן דודי"
אני משתיק לרגע את הנוסטלגיקן שבי, ועובר למבקר שבי: נכון שהייתה חגיגה גדולה עם המון אורחים טובים ומצוינים (הופעות נפלאות לדוד טסה, דקלה – הזמרת המזרחית הכי אותנטית במחוזותינו, אהובה עוזרי שניגנה בישיבה בבולבול טרנג , יופי של חיבור עם ההיפ הופ של גיא מר) אבל מרוב אורחים ומתארחים שמענו פחות "צלילי העוד". מרוב עצים לא ראינו יער, וגם אם מדובר באורחים, הרשימה שקיבלתי לא ממש התממשה (לא הגיעו מרי אינגדשט, לא עינת שרוף)
מצד שני:  מצעד האורחים נראה שוק. תביאו לי הופעה נטו של הלהקה הזו. לרמי דנוך נטול גיטרה יש עדיין את זה, אולי פחות המאהוול האסלי של פעם. לא הייתי מתנגד למקצה שיפורים במוסיקה, לתוספת של כינור. לא חייבים תמיד ללכת על השבלונה של גיטרות חשמליות משתלטות. מוסיקת העולם של ימינו אוהבת כלים אקוסטיים על חשבון חשמליים. שיהיה יותר מזרחי ופחות פופ.
גם ככה, הקאמבק הנצחי של "צלילי העוד" הוא תמיד משב רוח נוסטלגי מחמם לב, מחזיר למקורות האמיתיים של מה שקראנו מוסיקת קסטות וחתונות, והיום הצלילים נשמעים אותנטיים מאי-פעם. מוסיקה מחוברת למקורות, וגם השמח הזה נשמע יותר אמיתי מהרבה מתכונים מסחריים של זמרים ים-תיכוניים בני זמננו. מה שהזמן עושה.

רמי דנוך – שירה, יהודה קיסר- גיטרה, אבי שמטוב – בס, רוני דלאל – עוד, דני – תופים. דני אוחיון: כלי הקשה. קלידים וניהול מוסיקלי: רוני ברק.
אורחים: יהודה אליאס, אהובה עוזרי, הילה יפרח, דודו טסה, דיקלה, גיא מר, ריילי, אוריאל שלומי, ניר גבר.