רונה קינן - זמן התפוז

זמן התפוז האלבום

רונה קינן

הפקה עצמאית, שיווק תקליטי יהלום הליקון
4/5

צבע התפוז על רקע ירוק מעטר את עטיפת "זמן התפוז" של רונה קינן. במרכזו סוס צבעוני כרות ראש. קינן כתבה על "מות התפוז"  של פעם – כדי להביע כל שמרגיש רע עכשיו – מלחמה חוזרת, דמעות, מצב של אין ברירה. גם החורף נראה מהפרספקטיבה העכשווית – קצר, וגם זו תחושה של השתתפות הטבע בחסר הכללי, בסדק הגדול שנפער. רוצים לשוא לחזור לתחושה הנפלאה של פעם, אבל היא לא תשוב, היא נשארת בגדר רצון. "רציתי לכתוב לך שיר יפה"…
רונה קינן כתבה שיר שיכול להתפרש גם כפוליטי. משהו לא טוב עובר עלינו. לא מדובר כבר בעניין חד פעמי, אלא במחזוריות. גם עונות השנה לא מה שהיו פעם. עונות השנה הן דוגמאות לתופעות מחזוריות המובחנות בקלות. מחפשים את ריח התפוז ההוא, אבל הוא לא ישוב, כמו שהכל השתנה לרעה – כולל החורף הקצר. "מותו של עץ התפוז/ בקיץ שוב מלחמה/ ושוב הדמעות, שוב אין ברירה היכן הטעות/ ואיפה הסדק התגלע?" שואלת קינן. היא מציינת כי כתבה את השיר,  כשברקע הדהד שירו של טשרניחובסקי, ״מות התמוז״. טשרניחובסקי כתב את השיר על בסיס פולחן שהיה קיים במזרח התיכון, שביטא אמונה, כי תמוז מת בכל שנה בחודשי הקיץ וקם לתחיה לאחר מכן. בעת מותו, בשיא החום הקיץ,  היו מקוננים וסופדים עליו.
המוסיקה, הקצב כמו גם טון השירה  אקווילנטיים לפשטות שמסמל התפוז של פעם. תחושת העצב שמחלחלת – אינה השתפכות/ התבכיינות אלא אמירה עצובה מפוכחת. כמו בכל האלבום, קינן אינה חותרת ללהיט לשירה בציבור, אלא לבטא אכזבה. העיבוד בן פולק לאלקטרוני – עקב בצד אגודל, מייצר משהו מאותו יופי שחסר וכבר לא יחזור.
היא אינה הרוקרית הבועטת שתנפנף בשירים פוליטיים נוקבים. רונה קינן היא יותר הפולק סינגר ששרה את תחושותיה המעורבות מול מציאות עכורה שהופכת לעיתים חלום בלהות כמו ב"מראה שבורה", בו נראים פרשים רכובים על סוסים כרותי ראש". גם כאן קינן עושה אידאליזציה של העבר "כשהיינו יפים" או "כשהיינו אחים", כפי שמישהו צעק. ועדיין: אין יאוש טוטאלי – "תחת שמש רעה של תמוז/ שיר ישן ניגן בלחש עמום שיר חדש" ". ב"בואי למרפסת" – היציאה למרפסת היא ניסיון לצאת מתחושת הסגירות המפחידה והמייאשת על רצפה ישנה שקורסת ובזמןשאינו מתאם לשיר "שירים יפים". "אני רוצה לנשק אותך ולהריע לשלום" היא שרה ברגע של הבהוב אופטימי שנובע מאיזושהי ברירת מחדל של – "מה יש לנו להפסיד – בואי למרפסת". העיבוד הקצבי מכניס את השיר לז'אנר הדאנס האלקטרוני  מה משעניק לו קלילות של משב רוח גרובי משחרר ולא מעיק.
"אף אחד לא רוצה למות באמצע התמוז" שרה קינן בציטוט של נעמי שמר ב"בהפגנה" – שיר התרפקות על ימים בהם "היינו אלפים/ היינו רבבות/ היינו כחולמים". גם כאן קינן אינה "לוחמת", אלא שרה ברכות ובטון תרפק, קצב ואלס איטי את סיסמת ההפגנה "הלאה הלאה הכיבוש שתי מדינות לשני עמים" מלווה בשריקה ענוגה.
גם אם יש לרונה קינן מילים קשות על "הזמן הזה", כמהות של תקופה, היא עושה שימוש קליל בשירת ה"לה לה לה" הקולקטיבית כדי לבטא ציניות, כמו כדי לומר, שבסופו של דבר, אין מי שבאמת יקח ברצינות את האמירה על הזמן הזה, כי רוח הקלילות הבלתי נסבלת משתלטת על הכלל, ומן הסתם מעט יבינו על מה היא סחה.  קינן אינה ממקדת את הדברים כאמירה פוליטית קונקרטית.  היא מדברת על זמן רע כהוויה כללית. האם הכוונה היא לא רק למנהיגים אלא גם למונהגים. "עכשיו הגיע זמן מחר" מעיד על הכלל שחי רק את המחר, ללא עבר.
המוסיקה כביכול קלילה ונעימה, בעיבוד אלקטרוני אוורירי, אבל מבעד לקלילות הקצבי – מבצבצת האירוניה הנוקבת. קינן אינה מחפשת דרמות גדולות מן החיים, אבל בדרכה המבוקרת שרה את אשר היא רואה ומרגישה.
באחדים מן השירים קינן עשתה מאמץ לצאת מתוך הפקות מוסיקליות קונבנציונאליות למוסיקה עכשווית. "זהב לבן" הוא משב רוח רענן בחיבור בין פופ לאלקטרוניקה. הצליל בשיר הזה עטוף באיזו אווירה של חלום בהקיץ המורכבת מביטים של קצב אפריקאי, קולות שמימיים, מתח סהרורי, ורק קולה הרך והבהיר הוא קול השפיות המנחם. המפיקים תום דרום ותמיר מוסקט. עזרו לה חהיכנס לתוך מציאות של תל-אביב בחלום רע של "השרויים בעלטה". קינן  הולכת עם הזמן לאחור טרם בנייתה של העיר. הזהב הלבן כמו מסמל את תל-אביב של מעלה – מוארת, נקיה וטהורה, אליה היא חותרת לחזור אפילו במחילות העכברים של רכבות מזמן אחר (הרכבת שהולכת ונבנית?), הפנייה היא  לעיר של מעלה שתתעורר, לא זו של מטה, אלא זו שבדמיון, זו שנכחדה ואבדה, זו שעשויה פתיתי חלום, שמסומנת באמצעות הזהב הלבן. בשיר קיימת איזו דואליות בין המצוי לרצוי – בין הרצון למשהו טהור ובין התהום, אבל המציאות אומרת: "אין שום אבן שתהפוך ליהלום". אבדה התקווה לשינוי.
כיוון אחר  הוא בשירי פולק כמו "אֵם", שיר געגועם נוגים ל"סְמָדָרִי" (סמדר פלד אלחנן שנרצחה ב-1997 בפיגוע התאבדות במדרחוב בירושלים) – מושר ע"י קינן בהרמוניה יפה, אבל אינו תורם לקוהרנטיות של הקו החדש באלבום. גם "אל תגידי לא", שיר נחמה נוגה יפהפה שמקדש את האהבה ש"מרחיקה אותי מהמוות", זו שמייצרת "הבהוב בחשכה, אור במנהרות". הוא מהשירים האינטימיים היותר מצטנעים ברפרטואר של רונה קינן. ההתנסות בשפה מוסיקלית חדשה, אלטרנטיבית , לא הפכה את כל האלבום לחדשני ומאתגר, ועם זאת זאת כל החלקים  מציגים אותה יצירתית ואותנטית ממדרגה ראשונה.

שירים: מות התמוז, זהב לבן, בואי למרפסת, מראה שבורה, בהפגנה, בני פרח, הזמן הזה, אם, שקד ואגוז, אל תגידי לא

מילים ולחנים: רונה קינן למעט "אם"- מלים: דוד מנור.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן