מסעות רוני ידידיה בשירי אלתרמן, פרק ב'. ב-2015 הבטיח ידידיה על גבי עטיפת "רוני ידידיה וחברים שרים אלתרמן א'" להיפגש שוב בסביבות 2020 לחלק ב'. זה היופי בשירי אלתרמן. הם ימתינו רלוונטיים לעד.
מוסיקלית, ידידיה מעולם לא היה תלוי ברוחות האופנה המנשבות מעבר לפינה. הפגישה המחודשת עם אלתרמן מעידה כי "הזמן המוסיקלי" של רוני ידידיה הוא כמעט כמו "הזמן הפואטי" של אלתרמן – ההופך את הטקסט לרוח נוסטלגית אופטימית ומחייכת.
"שיר בחרוזים אדומים", סנונית ראשונה, שמגיעה מפרק ההמשך, הוא משירי המשוטט העירוני, שיר שאלתרמן כתב בשנות העשרים המוקדמות שלו במהלך שהותו בצרפת כסטודנט לאגרונומיה. הוא נשבה בקסמם של הרחובות הליליים, החושניים, המפתים, ותיאר בשיר את החצר האחורית של עיר האורות: הזונה המקיאה, האנשים הבודדים, השיכורים וכל השאר. המשוטט האלתרמני מהלך ברחובות פריז כפי שהוא מהלך ברחובות תל אביב, אותם רחובות ליליים מתרוקנים, בהם אתה נכנס לבית קפה אחד כדי לחשוב לאן להמשיך אחר כך. זהו אלתרמן הנמשך בחבלי קסם אל הריק המסחרחר של הרחוב, ממתין למין מזדמן.
כמו בשירי האלבום הקודם, גם כאן נושבת אותה רוח, שמיטיבה לחבור לנרטיב האלתרמני בלחן ובעיבוד שנמצאים במרחב זמן-לא-זמן, הדמיון הפואטי הבלתי נדלה שלו, בקריצת העין ההומוריסטית. המוסיקה ברוח של פעם, קברטית, ניחוח צרפתי בצליל האקורדיון, ישראל גוריון הוא האיש הנכון לרנדה וו הזה – גם בקליפ שצולם באזור היכל התרבות בתל-אביב. הוא מקרין משהו מרוח ההלך המשוטט, שובבות קורנת, מגע של שנסון. רוני ידידיה ממשיך לשיר אלתרמן לא רק מניסיון לגעת במהות שיריו, אלא גם מתוך היבט המבטא ערגה אמיתית להווייתו של המשורר.
רוני ידידיה וחברים שרים אלתרמן 2015
בימוי קליפ: שטמפר
ערב./ ערב כזה: כל הכוכבים כבו.
ירח מסכן/ מסכן ורזה/ מחכה ל- Rendez- Vous.
לילה זהיר פסיעות/ כמו שוטר בולשת/ תר לצוד זונה
צבועה ומשומשת/ והיא בשיכרון חצוף/ ישר ללילה בפרצוף
מקיאה/ את השקיעה…
שמונה שעות ועשרים/ שמונה ועשרים ואחד.
בין הרבה אנשים זרים/ אני מתהלך לאט.
אף אדם לא ילחץ ידי/ אף אדם לא יגיד לי סוד.
כל אחד ואחד ודאי/ ילך עד אשר יעמוד.
תפוס את הכל…/ תפסת? זלול!…
אני עזת פנים/ שתיתי ואקיא…
מה שיאמרו הפייטנים/ זה לא עסקי!..
