אני מצטרף לשלומית אהרון בקריאתה לשמור על השיר הפשוט, שעלול להיעלם עם רוחות הסתיו – "אם לא ירד כאן גשם של חסד". למעשה – שיר שהוא משל למחסור בכל מה שחברה זקוקה  לו כדי להיות חברה בריאה ושפויה –  נדיבות, מעשים טובים, חמלה.  אהרון מבקשת לשמור מכל משמר על מה שנדון לכליה. רק שלא ימות, שיחזור לנשום.
עיבוד המיתרים בפתיחת השיר מכין הקרקע לשירתה המתפעמת של אהרון. אני לא חושד בה בדרמת יתר.  היא מנסה בכוונה מלאה להביע חרדתה מפני אובדן כל מה שמכיל השיר הפשוט. אהרון אינה מנסה לשנות סגנון. היא חיפשה שיר שמתאים למידותיה, לצורת השירה הטיפוסית שלה. התחדשות בכוח אינה המניע שלה, אלא בעיקר – היכולת להכיל את השיר ולהזדהות עם  תוכנו. בזה היא הצליחה.

השיר הזה פשוט/ ממים ומלחם/ אך עוד מעט יגווע/ אם לא ירד כאן גשם/ של חסד, של פיוט/ ומנגינה נרגשת/ שתשוט.
השיר הזה שביר/ יותר מכוס האושר/ אם תתמלא אויר/ יאמרו שיש בה חוסר/ אך כמו טל של תום בהיר
כמו חול על שפת הבוקר/ הוא יאיר.
אם לא עכשיו/ הוא יעלם עם כל רוחות הסתיו/ הוא כאן כדי לנצח ללא קרב/ רק עם הטוב ועם השקט בעיניו ובצליליו
אם לא עכשיו/ הוא יעלם עם כל רוחות הסתיו/ הוא כאן בכף היד עטוף בחום/ שרק נשמור עליו/ והוא יחזור לנשום
יחזור לנשום.
השיר הזה לבד/ יותר מיום שוקע/ אבל בין השורות/ השיר הזה יודע/ שצעד אחר צעד/ הוא בדרכו פוסע
אם לא עכשיו/ הוא יעלם עם כל רוחות הסתיו/ הוא כאן כדי לנצח ללא קרב/ רק עם הטוב ועם השקט בעיניו ובצליליו
אם לא עכשיו/ הוא יעלם עם כל רוחות הסתיו/ הוא כאן בכף היד עטוף בחום/ שרק נשמור עליו/ והוא יחזור לנשום/יחזור לנשום.