יוסי פיין מוסיקאי, בסיסט, מפיק ומעבד עמוס סופרלטיבים – מגיח עם אלבום משותף לו ולמתופף ואיש ההקשה בן אילון. המגמה ב – Blue Desert – להעביר את המוסיקה האינסטרומנטאלית לקדמת הבמה.
פיין הוא מוסיקאי קוסמופוליטי. מחבר בין תל אביב, ג'מאייקה, ניו-יורק ואפריקה. נע בין כתיבה, נגינה והפקה. הוא התאפיין בעבר בנוסחאות של בס-לופים-מגברים, בחופש לאלתר. לפי הרשימות שמופיעות בדפי הביוגרפיה שלו – הוא ידע אולפנים משותפים עם דייויד בואי, לו ריד, גיל אוונס, Naughty By Nature, בושרוק, ג'ון סקופילד, סטאנלי ג'ורדן, גא'קו פסטוריוס ומישל נ'דצ'לו. אם מסתכלים על צמתים בקריירה שלו, לא פשוט לשים את האצבע בנקודת ציון משמעותית אחת. הדג נחש? Afreeka – הפקה לאמן המרוקאי חסן אקמון? "אק-סנטריק סאונד סיסטם" (West Nile Funk, Electric Voodoo Land) הפקה לאמן ויו פארקה טורה ממאלי? שבק ס'?
האלבום נפתח כמו פסקול של סרט שנקרא Miss God. אל תנסו לזמזם. אל תחפשו מסר. תתמסרו. תנו לגוף להגיב. המוטיב הריטואלי שבטי הרפטטיבי יחזור לאורך האלבום. המוסיקה יוצרת שדה מגנטי. פיין הגדיר את הצלילים כ"מוסיקה אזורית המושפעת מכל מי שעבר וחי כאן". לא ניתן לשייך אותה לעם מסוים. היא כמו מוזיקת לווים עתיקה". פיין מאמין כי השילוב עם התיפוף האפריקאי של בן אילון יצר תמהיל חדש של מוזיקה שורשית מקומית, שהוא מעז להגדירו כ"מוסיקה ישראלית". בגדול, הצלילים נשמעים יותר "מוסיקת עולם" באוריינטציה של של השפעות קוסמופוליטיות. למשל, הקטע "יאללה לטס גו" נשמע כמו מצעד חמת חלילים סקוטי, שמשתנה בהמשך לאפרו פאנקי שבטי. "פרס" (Peres) מדיף ניחוחות מזרחיים עממיים עם פיסת מלודיה שממתיקה וקצב דרבוקות לחפלות. "הוא עלה" (Hu Alla) משלב לראשונה קמצוץ מילים. המזרחי פוגש את האפריקאי-שבטי. יחד עם הקצב הכבד של הבס זה הופך לריקוד סוחף וממגנט. Miles In The Desert נשמע כבר כיצירה (כ-13 דקות) של מוסיקת מסע, מובלת בצליל דרבוקות וגיטרות. זה הקטע היחיד באלבום שמספר איזשהו סיפור שנבנה על מתח. כאן מגיעים יוסי פיין ובן אילון ליצירתיות משותפת ממדרגה ראשונה.
הופעה: 4.12 מועדון האזור ת"א
צילום: מרגלית חרסונסקי
