קובי מנורה

60-90-60 בכאן 88

רדיו בדרכים

/5

אני בוחר להאזין לרדיו בשיטה רנדומלית. לוחץ על כפתור  על עוד כפתור  – אולי אגלה את שעת השידור שארצה לחזור אליה בשבוע הבא. הפעם לחצתי כאן 88. שבת בין 12 ל-14. אנחנו בתקופת החגים. הכבישים מתארכים. יש זמן להאזין.
התוכנית נקראת 60-90-60 עפ"י יחס מותניים-ירכיים. אישה בעלת היקף ירכיים 90 ס"מ תהיה, כנראה, מושכת יותר אם היקף מותניהּ יהיה בסביבות ה-63 ס"מ. כלומר – אלמנט חיצוני ותו לא. לא נשפוט אותה לפי האינטליגנציה שלה – אלא מה שבחוץ.
השם תאם את מידות התוכנית. נסיעה של שעה וחצי. המגיש:  קובי מנורה. פורש ביעילות שירים משנות ה-60 ועד נ-90, אבל זו לא היתה יותר מתיבת להיטים לדרך ללא קונספט מסוים, ללא שיטה. סלט ז'אנרים, כאשר המגמה היא להיטים טובים לכביש הראשי. באופן צפוי,  התוכנית סבלה מדיאטת תובנות קשה.  הבעיה: בעידן הרדיו האינטרנטי הרנדומלי המשדר ברצף ללא קטעי קישור, אני מחפש תוכנית בעלת ערכים מוספים. אם אינני מקבל אותם – אעדיף לוותר על הגשה נחמדה שאינה תורמת כמעט דבר.
קובי מנורה שידר את Fade To Grey שו ויסאג', אבל לא מסר כמעט אינפורמציה היכן הלהקה/ השיר ממוקמים מבחינת שנים וסגנון. על You can't hurry love של הסופרימס לא נאמר כמעט דבר כמו למשל, שזה  אחד הלהיטים הגדולים של "מוטאון" משנות השישים, שקיבל גרסה מוצלחת מאוד של פיל קולינס ב-1983. על Jump של ואן הלן משנת 1983, הייתי רוצה יותר פרטים כמו על הסולן  (דיוויד לי רות') ועל כך שזה היה אחד העיבודים הפחות שגרתיים של הלהקה – ששם דגש על קלידים יותר מאשר על גיטרות.
על Mustang Sally בביצוע הקומיטמנטס לא נאמר, שמדובר בגרסת כיסוי מהסרט The Commitments לשיר ריתם נ' בלוז ותיק, שגרסת הכיסוי הבולטת שלו היתה של וילסון פיקט.
על I Love To Love של טינה צ'ארלס אמר מגיש התוכנית, שהזמרת "צווחת וצורחת", הערה סתמית מבלי לציין משהו על השיר.
גם על Invisible Touch של ג'נסיס מ-1986 – קיבלנו מידע דל. מדובר באלבום הכי מסחרי של הלהקה, נמכר נהדר אבל גרם אכזבה לשוחרי הפרוגרסיב רוק, בגלל שלא הזכיר את תקליטי המופת של החבורה.
באשר ל Red Red Wine של UB40, היה מקום לציין את גרסת המקור של ניל דאיימונד דווקא על רקע עיבוד הרגאיי שהחבורה הבריטית עשתה לשיר.
על Da Da Da של הלהקה הגרמנית Trio הייתי מביע תמיהה, איך שיר סינתפופ רפטטטיבי פשטני שכזה זכה להצלחה פנומינלית בתחילת השמונים.  על San Francisco של סקוט מקנזי לא נאמרה מילה באשר לחשיבותו בשנות השישים – פופ פסיכדלי שנחשב ההימנון הלא רשמית של תנועת הפרחים שחרטה על דגלה התנגדות למלחמת ויטנאם.
יכול להיות שקובי מנורה צודק: שעת צהריים על הכביש אינה מתאימה לתכנים. תן למוסיקה להגיד את דברה, ובכל זאת חצי משפט נבון פה, חצי משפט מעניין שם היו יכולים להפוך השידור מעוד תזרים להיטים קליל לתוכנית מוסיקלית מעניינת.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן