צליל הפסנתר וקריאת הווקאלית הכמו-אפריקאית, טוענים את השיר ב"מתח" שבין "האולי לבטח" עליו שרה אניה בוקשטיין. בוקשטיין נוגעת בחוסר וודאות. השאיפה הטבעית היא להגיע לתחושת ביטחון, אבל המצב הפוך. תקופה הילדות מסומנת כחיובית. האמן-המבוגר רוצה לשמר את ההתבוננות הילדותית ההיולית, זו שאינה משופעת מהנורמות החברתיות לתוכה גדל הילד, נורמות שחוסמות את הדמיון והיצירתיות, חותרות תחת מעשה האמנות והופכות אותו כאחד האדם, והרי יסודה של האמנות הוא בייחוד שבה. בוקשטיין מערבת את הטבע בשיר. מול המחזוריות של השמש והירח המסמנים את הזמן החולף ותהליך הקמילה, היא מחפשת את מתח ההתפתחות והגדילה החיובי כמו "המתח בין הניצן לפרח".
האמנם הלא נודע מכניס עד כדי כך להתרגשות נפשית ומתח כזו כפי ששומעים מבוקשטיין? טון שירתה תחושת רמת. ג'וני גולדשטיין, המעבד הלך איתה עד הסוף. הכניס לשיר אלמנטים דרמטיים, העניק לשיר רבדים משדרגים כמו קצב דומיננטי שמוביל אותה לאורך השיר, כאשר המעברים (פסנתר) יוצרים את המתח. לפי השיר הזה, כבר אינה ילדה, אבל עדיין חשה "כמו שנולדים", או לפחות חותרת באמת לשם, כך שהכל עוד לפניה.
המתח בין האולי לבטח/ לא עוזב אותי/ אולי האכזבה בפתח
אולי בא הדבר האמיתי/ אולי
המתח בין שמש לירח/ מסובב אותי/ וכל סיבוב לוקח
עוד רגע שהיום איבדתי/ היום
אם אני יודעת שהכל עוד לפני/ כמו כשילדים/ אז אני נרגעת כי הכל עוד לפני
כמו כשלא יודעים
המתח ברגעי השקט/ לא יושב עלי/ כי הוא סימן בדרך
שמשהו גדול קרב אלי
במתח בין הניצן לפרח/ אני רוצה להיות/ כי שם אני זוהרת
ושם הכל עדיין יכול לקרות
אם אני יודעת שהכל עוד לפני/ כמו כשילדים/ אז אני נרגעת כי הכל עוד לפני
כמו כשלא יודעים/ אם אני נוגעת איפה שעדיין רך/ כמו כשילדים
אז אני יודעת שהכל עוד לפני/ כמו כשנולדים
בימוי ועריכה קליפ: דיויד פרץ. צילום: תומס לבי
תגובה אחת