מוסיקה היפ הופ, ראפ

ההיפ הופ בישראל מחפש דוברי אמת,  מי שכותבים לא רק חרוזים לדיבור ראפיסטי, אלא שעושים מוסיקה שמתרגמת תחושות. יובל ירון הוא ראפר שאומר את אשר על ליבו וגם יודע לעצב לעצמו סאונד משלו. לא קל לאבחן מקוריות בראפ. אצלו אני

כ-12 אלף הורים בראשון לציון ביקשו  מראש העיר רז קינסטליך, במכתב חתום  להעיף את דודו פארוק מפסטיבל "הולי מולי" בפארק ראשון. ראש העיר נענה לבקשה. פנה למארגנים. אלה הודיעו לפארוק – אל תגיע. פארוק לא יחגוג עם הנוער בערב יום

ראפרים רוצים לעיתים רחוקות לחשוב מחוץ לקופסה. לג'ימבו ג'יי (עומר הברון) יש מבט שנון על מהותם של החיים כאן, בהשוואה לעבר, ובהקשר לכך – גם על תכליתו של הראפר.  שיר הנושא מנסה לדייק תובנה הנוגעת לראפרים. "לפעמים אנחנו רק רוצים

"אם אנחנו עם נבחר בחרנו חרא דרך/ חלקלקות זה כישרון, ליושר אין כבר ערך, בוא נצחק על השילטון, נסחוף את ההמון/ בסיסמאות ריקות נציע עאלק פיתרון – נוציא דרכון!" יש סוג של שירים שלוקחים לך את המילים מהפה. אביחי הולנדר

בגדול ראפ משדר לחץ. אתה רוצה להגיד הרבה דברים במעט זמן ובמסגרת מילולית דחוסה, כאילו זה הדבר הכי חשוב להעביר לעולם. הקצב – קריטי. פול גז. המוסיקה – פחות. איזי פותח מבערים, מגייס סלנג, שפה של החבר'ה, ראש איזי. הוא אפילו

וידויו המתבכיין של המאהב ההרוס. מאחוריו מלאך המוות, מפלצת שיוצאת ממנו כשהוא שותה. האהובה שליבה צבוע "בצבע זהב" – לא תבין מה עבר עליו ובתוכו. בינתיים הזיכרון שלה "מרים לו" (שזה?) ותודה לה כעל "התקופה היפה".  כמו במרבית שירי שבורי

אז למי יותר טוב – לחבר שחי באמריקה כמו מפיונר איטלקי עם מרתף יין וצי מכוניות  או זה שחי כאן (הדובר)  ב"מצב צב"  על משכנתא וחובות, מתנהל בין אמנות ופרנסה, מוקף אנשים מוכשרים שנחנקים, ממשיך לעשות מוסיקה כמו ילד קטן,

החיים ברשת בין רפרוש לרפרוש מייצרים סוג של האחדה חברתית מבטלת אינדיווידואליזם. קטריקס ודורון ביטון בשיתוף גיא מר מהדג נחש מנסים להציג מישמש היה הופי קליל ומשמח, בטח לא מבאס – על הנושא. הצמד העמיס על השיר הרבה פרטים המאפיינים דפוסי התנהגות

כבר עברו 16 שנה מאז יצא "לזוז", אלבומם השני. "הדג נחש" הניפו שלטי מחאה, עשו "היפ הופ" ציוני אירוני מהמציאות המקומית וגם הזמינו לתוך הגרוב ברחבת הריקודים. לא ש"הדג נחש" המציאו משהו חדש. פאנק, ראפ, סול ג'אז, היפ-הופ הם סחורה אמריקאית מוכרת ומשומשת,

גיא פינס שמע את השיר? רועי ביתן מזמין אותו להקשיב. מי יודע: בעוד שבוע-חודש הוא ייכנס לתוכנית שלו כסלב. לפי השיר, לא בטוח שביתן מת על פינס. הוא כתב סטירה על השיטה, ומשדר אותה בראפ-ספוקן וורד נוקב. למעשה – שיר

הוא באמת עושה מה שבא לו. בסופו של דבר, סאבלימינל המגלומן גובר על סאבלימינל שמנסה להגיד "אני מאמין" אותנטי. צניעות  – ממנו והלאה. "ואהיה כאן גם מחר/ עם עבר מפואר", הוא אומר בראפ הזה. בעל שיגעון הגדלות חזק יותר מכל מסר ותובנה

איזי בוכה על המצב בשיר שנשמע יותר קיטורים מחורזים בסלט של כל מיני עניינים רעים בסביבתנו מאשר ראפ מחאה בוטה וברור: "שחיתות ועוד שחיתות וכמה זה פשוט/ לברוח לראליטי במקום למציאות" הוא חרוז מצוין שאכן נוגע במציאות מקומית, אבל בהמשך השיר מתמסמס על

רדיו נכון לעכשיו הוא בדרך כלל מכונית וכביש. הלהיטים צוברים תנופה תוך כדי תנועה. אחר כך הם מגיעים למועדונים. השאלה מה אתם מעדיפים בפקק הגדול. תעשיית המוסיקה ממשיכה לעבוד. זה הולך בסטרימינג, ביוטיוב. מפיקים מקצוענים, מגלומנים, משתלטים על הסצינה, מזרימים

מה מיוחד בהיא מקוסטה ריקה? לא חשוב. התאהב. מה קשה בישראליות? יש תחושה ששם הכל אפשרי.  בחורה יפה בקוסטה ריקה – זה משהו אחר. הזמן עמד מלכת כשהיא נתנה לו נשיקה. חוץ מזה ההשגחה… "הכל מלמעלה". בקוסטה ריקה  ה"מלמעלה" עובד

האדמה רועדת, ענן כבד מכסה את השמיים. קול אחד הופך לקולות רבים במוסיקה המבליטה את הפער בין השחור לאור שעוד לא זרח, בין צמחי מרפא, ותמרות עשן. רוצה היוצר לומר: הפער בין הרצון למציאות אדיר. אני לא לבד בסיטואציה הזו.

איזי מתייחס לבנות שהוא מכיר. קלישאות מוכרות. קלישאות לעיתים קרובות משרטטות מציאות במדויק. האם המשובשת של איזי היא ארכיטיפוס לישראלית המצויה. קצת מופרעת, חלולה, בלגניסטית, פוזאית. יש כאן הומור. יש סרקזם. טיפה סטירה. יש תיאטרון סולו טוב. יש גרוב בקצב האיטי.

הראפר עובד קשה כדי לחרוז. לפעמים יוצא לו מאולץ, רק כדי שהעיצורים וההברות יתיידדו. ראפ-סאפ-סאב. סיטי-עשיתי-ניסיתי. רעיונות? לא משהו לכתוב הביתה: "לא מבזבז ת'חיים שלי, כי אני חי אותם רק פעם אחת". פלד כתב על הראפ והביטים כמהות חיים. יש משהו

יש בשיר הזה שורה יפה: "אף פעם לא אפסיק ללכת לאיבוד – בין המשמעות והייעוד / כי מה שווה הכסף אם אני תמיד טרוד". אורטגה מכווץ את תכלית חייו של האמן המתלבט לתוך התמליל הזה. הבנאדם חי בין תחושה של חופש

הגיע הזמן לדבר על חופש הדיבור במקומותינו? משהו מדאיג? עצם העלאת הנושא אומרת – יש מצב. יכול להיות שכן. יכול להיות שאנחנו סתם פטפטנים מודאגים. אחרי הכל – אנחנו בדמוקרטיה היחידה באזור, ואין כמו חופש הדיבור לאפיין אחד מעמודי התווך