מוסיקה ישראלית

הקול והמנגינה – מוסיקה של אהבה כנה. לגלות שוב את אריאל סגל אחרי כמה שירים נפלאים. השיר נכתב מנקדת מבטו הכואבת של אוהב/ת  על הבלתי מושגת, זו שכולם מסתנוורים מיופייה. היא  נמצאת בתודעתו/ה – אבל ללא יכולת לקבל אפילו קצת

האיש יודע מה הוא רוצה מעצמו? מה הוא רוצה ממנה? אוהב או שונא אותה? שרק מספק מלל מבולבל על רגשותיו כלפי הנוטשת, מצטרף לגברים הבוכים בלילה. "גברים אינם בוכים" – זו האקסיומה שלאורה גדלו דורות רבים של גברים, בצירוף עלבונות

הערבוביה בין מלחמה, מחאה, השבת החטופים, הנופלים ("הותר לפרסום"), הניסיון להתנחם באהוב, הופכת אצל תהילה פרץ למלודרמה עתירת אמוציות. לא ברור אם הכל כלול בסיוט או רק השבת הקרוב לה. השיר מתפתח מכמעט לחישה בקצב איטי למבע רגשני על גבול

השירים עצובים, השירים מנגנים לו על גיטרה, גם "מנגנים אותה".  על הנייר – אחד השרבוטים היותר נדושים-משעממים של שיר אהבה שקראתי מעודי. מריחה אקראית של משפטים  שיאי חוסר המקוריות. מוסיקה לא יכולה להציל טקסט רע. יצירה היא שלמות. בכל אופן

אמן חוזר לבד בתום ההופעה, וכל הפחדים עולים מתוך הדמיון. הפחד מנטישה, הפחד מבדידות. כמיהתו – שמי שמוביל את הפחד יפסיק לשלוט בדמיונות ויספק לו קצת נחת. פחד הינו תחושה פיזיולוגית ונפשית שאנשים רבים חשים בו רק מעצם המחשבה שיקלעו

עדן בן זקן בוכייה על "אחותה" שנבגדה על ידי אותו גבר. הגיע הזמן לסלוח ולהגיע למסקנה – "ושתינו סתומות שנלחמנו על גבר". המוסיקה נוגה. מסלסלת את הסיפור  בטון קודר. מעלה הילוך למהלך דרמטי, חוזרת למיד-טמפו כדי ושוב זעקה מתבכיינת בעיבוד

המציאות הופכת לפופ אמצע דרך. "התקווה 6" שרה אותה בהקדשה לחיילי המילואים. למעשה – שיר הלל לערב רב הזה שנקרא "עם ישראל" שעזב הכל –  קריירות, לימודים ועסקים כדי להילחם. הכותבים ערכו רשימה אקראית של בעלי תפקידים ומקצועות שכולם מהווים

"איפה הילד" שולפת שיר ישן שהוקלט לפני כ-23 שנה ומשדרגת אותו בביצוע חדש, גם מעצימה אותו על רקע אירוע ה-7.10, שמעניקים למשפט  כמו "בחדשות קוראים שמות/ אנחנו כמו פיונים עלובים שנופלים/ וקולנו לא נשמע" משמעות רלוונטית לנתיני המלחמה – כולל

שיר קצר יכול להכיל משהו מסיפור חיים. לאה שבת מנסה לגעת בתמצית. הילדה שעוד חיה בה, המודעות לזמן ולגיל. התקווה (למה?) שלא אבדה. שבת מהרהרת, נמצאת ליד, הקשיים, החומות, השדים, הלב שדופק. מול הניסיון המרופרף לגלות את עצמה, היא עדין

החיים קשים?  עד כמה יכולים כותבי ראפ להיות נדושים. אבא איננו. אמא נלחמת כדי לקיים את החיים. חרמות בבית הספר. מול הילדות הקשה – מסיקה וריקודים. הרכב "הייפ קרו" משכפל אלף סיפורים דומים המסופרים בראפ אוטוביוגרפי. המוסיקה והריקודים כחבל הצלה?

יש סיטואציות שלא נדרש תחכום מיוחד כדי להביע תחושות. ההקבלה בין "לנשום" ו"לישון" מתבקשת  אצל כל משפחה שנייה בתקופה הזו. "טוב" ו"רע" נטענים במשמעות הכי פשוטה שלהם. אלה ערכים מוחלטים – הם תלויים בתנאים משתנים. בעולמנו מושגים כמו "טוב": ו"רע"

אנחנו ב-2024. מלחמה בכל מקום, אובדן אהובים, שכול, ייאוש, חרדות, טראומות, ואין אופק, אין מושיע. מה נשאר? האם מוסיקה תנחם? השירים מלווים את הנופלים, וחן כהן הנפלא חוזר לשיר של אהוד מנור ומתי כספי ששרה יהודית רביץ בפסטיבל הזמר של

מיהו גיבור של מלחמה? הגיבור השקוף או האנטי־גיבור, הגיבור הלא  סטנדרטי, כפי שהחברה מצפה מאיתנו., זה שעושה מעשים שנחשבים נועזים ומחרפי נפש למרות שהוא עצמו אינו מקרין דמות כזו? וישנו  גיבור בעיני משפחתו, למעשה כל מי שיוצא להילחם ומסכן את

משי קלינשטיין נשמעת כאן אמא ריטה. תקשיבו לטונים הגבוהים הדרמטיים. העץ הוא גבוה, והיא מטפסת עליו במיומנות רבה. צלילי פסנתר  וקולות של הרמוניה שמיימית מקדמים טון דואב ונואש. משי שרה געגועים עזים לאהוב שחסר.  הלב השבור, הכאב, העצב, הזיכרונות, האור

נצא עם בר צברי לכביש הראשי לשמוע טון דאוג המסלסל בעידון שתי אהבות הכרוכות זו בזו. זו שמחכה לו בבית, השנייה – המדינה. האחת – ליבו פועם בליבה, השנייה – לא לשווא הוא הולך בשבילה. צברי שר מודעות לקונפליקט שנוצר

האם אפשרי להתיידד עם הכאב? ישנה דעה רווחת שכאב ועונג מנוגדים ואינם יכולים לגור בכפיפה אחת. אלמוג טבקה ורון נשר חברו לשיר ראפ כדי לענות על השאלה: אפשר להפוך את השחור לבהיר. בתוך החושך יש תמיד נקודות אור.  פירוט התשובה

ארז "איזי" שרון עושה אנליזה עצמית, חושף חולשות, חרדות, איך הם "בנו" אותו כולל הבחורות ששברו ת'לב, ואחרי הכל לא עושה חשבון לאף אחד. איזי אומר שיצירת אמנות נובעת מאופי ומהלך חיים,  מסדרת  את המחשבות, ושהיא מקור היצירה  בזכות ולמרות

סיעור מוזיקלי של יצרני פופ מובילים. דולי ופן את עילי בוטנר מצאו את הדרך לא רק הביתה אלא אל לב המיינסטרים. מה רצו להגיד? החיים עוברים, כל נגיעה – רגיעה, שיש עוד סיבה לחייך כשהיא לצידו, יש גם דמעות. ה"להגיע

הכותב מתכוון "להסביר" על אותן תמונות קשות באחד הימים. מה יש להסביר? למה יחכה כדי "להקריא" לה "סיפורים ממלחמה"? הרי החוויה היא כאן ועכשיו. היא קשה יותר מכל "הסבר" או "סיפור". סביר להניח שארד ריכטר  מנסה להעביר את העובר עליו

בניה ברבי שר סיטואציה של חיים על כל הסיפורים שהוא פוגש – גיבור צעיר במלחמה, מישהו שהשתגע, ואחת שאיבדה הכל, ובתוך כל זה – הניסיון לשמור על חלקת האהבה שלו, התקווה שמתוך העצב הגדול יצא חיוך. גם המוסיקה נכנסת למעגל

שינגן לה כמו פעם, שתוכל לחוות עוד רגע כזה של נצח אפוף שתיקות וסודות ו"מלאכים של פעם".  המרחקים שעליהם האהבה  נמתחת אינסופיים. אחרי "פעם את לילה" זהו עוד שיר שבו  שי המבר נחשפת כמלחינה שמתרגמת את תחושותיה בזיקה נפלאה בין

מה אומר לכם אוקטובר? למיכל שפירא הוא אומר "אבן מכוסה באהבה ובפרחים". מבחינתה – כל אוקטובר יישאר שלו. כמו המנגינה של צ'ייקובסקי ("שיר סתיו"), שבהשראתה נכתב השיר. זהו שיר עצוב מאוד. הפסנתר, הקול פוגעים במרכז הרגש. היא מחפשת חיבוק חם

חיים בסיוט, אי ודאות, חרדות, ולא רואים לך את זה על הפנים. זה לא יעבור מהר.  מחפשים איזשהו מפלט, אבל גם אותה הוא אינו מוצא. בינתיים ממשיכים לחיות. רן דנקר עולה על הכביש הראשי כדי לספר את הסיפור. המנגינה והעיבוד

שיר על משבר ביחסים או על אהבה עצמית? הא בהא תליא. יותר מזה: יסמין מועלם שרה כאב שמסגיר אותה ברגעי כאב לב של תסכול וקונפליקט. הוא הכאיב לה קשות, כאב שאין עליו כפרה, אבל היא תישאר בהווייתה המפוקחת שאומרת אם

כולנו מושפעים מן המציאות הביטחונית הבלתי יציבה במדינת ישראל. החיים בצל טרור ומלחמות גורמים לנו להטיל ספק ביכולת שלנו לעמוד באירועים טראומטיים והרסניים, ואנו נותרים לעיתים קרובות עם פחד עמוק סביב השאלה כיצד ובאיזו תדירות עלינו לנקוט פעולות כדי להגן

הפרויקט החדש של עידן רייכל הוא מגוון מטעמים קליטים שתופסים חזק מהאזנה ראשונה. . זהו הגיוון המוכר שלו  במבצעים, בסגנונות, גם בשפות. יש כאן רוני דלומי בעברית, לואי עלי ערבית, ארקדי דוכין ברוסית, שיר אהבה מלבב בשירתו של גידי גוב,

מוש בן ארי מנסה שיר הנחיות  איך לחיות טוב  יותר ממה שאנחנו. מה האדם צריך לעצמו. השיר כתוב כמדריך המלצות: באמצעות "צריך" שמשמעותו יכולה להיות "חייב". – ה"צריך" נשמע  צורם  ולא פואטי, וכל האמירה –  אוריינטציה חינוכית, שמכתיבה  הוראות: מקום

בן צור מקונן ל"אבא". מבקש את עזרתו מול  מציאות אפוקליפטית – "אני בונה תיבה לפני שהמבול  הזה יגיע". המילים אומרות אדם  מבולבל במצב טראומתי,  שאינו יודע איך להתמודד עם המציאות, נשמתו קרועה, והוא מאוים גם על יד "שנאת חינם". בן

מה שעבר עליו, עלינו, האסון, התסכול, החרדות, התקשורת, הפוליטיקה אחרי השבעה באוקטובר.  לפי מכלוף ובעזרתו של עברי לידר השיר  עולה על מסלול זרם התודעה על פי תפיסתו הסובייקטיבית על מה שארע. הראפ המלודי מוביל את הלך הנפש צורת הכתיבה הזו