שירים חדשים

גבר זועק כאב, למרות שבשיר הוא שר "כשהכאב דופק בדלת אני לא פותח". לפי המוסיקה וטון קולו הדואב – פתח גם פתח. הרב שלו אומר לו לסמוך על אלוהים, סומך עליו.  על הטעויות שעשה עם אהובתו – לא יבקש מחילה.

היחיד המבואס. מקטר על  ש"העולם אכזר", קלישאה סתמית מאוד, שמעלה שאלה –  לאן פניו של המתלונן? "לחיות את השאלות",  להגיע לתובנה, ש"בסוף אתה הדרך  / לא צריך ת׳כתר, אתה מלך".  וגם – כל מצב הוא מצב שניתן לשנות וכל יום

דיבור של דמעות. הדמעה הופכת ישות. מה פתאום צצה לה ככה דמעה "באמצע היום, באמצע הרחוב  בשום מקום"? על אלו דמעות שרה שלומית אהרון? בדף המידע שהגיע עם השיר מדברים רוח התקופה הזו, הגם שהשיר נכתב לפני השבעה באוקטובר. דמעות

האם מומלץ להשתמש במטאפורות רבות בכתיבה? כמו כל דבר טוב, גם מטאפורות צריכות להיות במידה. שי המבר משתמשת בהן בכמויות. מטפורה שהשימוש בה נעשה בכוח, נשחקת ומאבדת את כוחה. שי בחרה ב"מדבר" כמטפורה ראשית למצבי ההוויה המשתנים שלה (רוח, שדה

המקום שבו פואטיקה ומוסיקה נפגשים. הראל ליסמן נמצא בו. הכותב מנסה תאוריה שאומרת – לפני שאתה צולל לעומקו של עניין, קח מרחק מסוים – עצור כדי לבחון ולהרגיש "לעמוד בפיתוי עוד קצת למתוח תגבול/ עוד קצת", או במילים פשוטות –

אני לא צריך יום אביב חדש כדי להתנער מקדרות היום הקודם. די לי בקולו החם של אושיק לוי כדי לשפר מצב רוח. אני שומר אמונים לקול הזה, המתוק-מריר, שמגיח לי בזמן מן העבר. הטקסט נשמע עידוד מעט מנותק  אפילו מאולץ

השיר המורכב הזה בנוי על סימפול "מגדלור" של מיקה קרני (מאלבומה החמישי מ-2004) שתי השורות הראשונות של הדגימה מהוות הבסיס לראפ מוסיקלי-דיבורי אקטואלי בצורה מדהימה לתקופה בה רבים מאבדים תקווה ומחפשים אור בקצה מנהרת האופל.. הזמרים והראפרים שרים על מציאות

בניה ברבי בוחן את עצמו מול מצב אישי כאוטי של אהבה מתערערת שמחשיכה את עולמו.  מולו – מי שמנותקת ממה שעובר עליו "משקה את הכאב כמו פרחים שבגינה". היחסים עימה הפכו סוג של הימור ומובילים לשאלה – "מי אני?". זו

בואו נשתתף בצער אמונתו של יגל אושרי. הוא הוא מאמין בכל רמ"ח אבריו – מדוע העצבות הזו שמתנגנת בקולו ובמוסיקה של השיר? אפשר גם לומר בלי ציניות אשרי המאמין אחרי האסון שעבר עלינו. לפי  השיר כל הטוב עוד לפנינו, והוא

לפי תיאור מצבה, החיים חרא בגלל החרדות. לקחת אותה ברצינות? לפי המוסיקה – ממש לא. סולטי לא ממש שם. לא הייתי ממליץ אפילו על עזרה נפשית. לטל סולימן ואיתי שקד יצא היפ הופ מסחרר שהוא בליל מטורלל, שנע בין פופ

שננסה לרחף עם דניאל נשמה יטח בין הארץ לשמיים? על הסינגל הקודם שלו – "שוב" כתבתי "אם יש גל חדש אלטרנטיבי במוסיקה האלקטרונית  המקומית – נשמה נשמע כאחד המעניינים, החדשניים והבולטים בו. השיר החדש? דאווין של עירוב שפות ועגות או

געגועים לעיתים יותר מאשר "מפחידים" –  קורעים את הלב והנשמה. המלחמה האחרונה, החל מהשבעה באוקטובר, יצרה אוקיינוס געגועים מכלי נפש של אלפי משפחות, הורים, ילדים, בני ובנות זוג. השיר הזה מדבר עליהם. למאזין הלא מיודע אספר, כי הוא נכתב על

חייל ששב הביתה אחרי מאה ימים אינו יכול לחזור לשגרה. מצפונו נוקף. הוא מדבר על מי שלא חזרו  הביתה, אותם לא הצליח להציל. לא ברור אם לכל אורך השיר מדובר בחטופים או בחיילים שנפלו לידו בשדה הקרב. נראה שהוא מחבר

מה הרגשה אחרי כל השנים איתה? – מייאשת. "איך אכלנו אותה", שר גידי גוב. הוא לא מפרט, רק מציין את העובדה שהעזר כנגד יודעת, ובמשפט אחד – מצב על הפנים. אין נגיעה, מילה, תפילה. פגישה מבאסת עם עצמו. מציע לה

אילן טייב מנסה לפרוץ מחסומים במערכת יחסים כדי להגיע אליה. מספרים שהיא מסוכנת ומסובכת. הוא מתיימר להמשיך לנסות. מבחינתו המוטיבציה  ללכת רחוק איתה  – עד בית וילדים. ה"סדקים" שמתגלים אצלה מטאפוריים, מתקשרים עם קליפ השיפוצניק שמשחרר מתחים ומעביר את הנרטיב

ים רפאלי אינו סובל מטראומת הפרידה הגברית להיפך – השיר מספר כיצד הזוגיות הצילה אותו ממשבר נפשי אישי גדול, חוסר אמון בעצמו, בחיים. לפי שיר הוא נמצא במצב של הלם נפשי בו הוא אינו מסוגל להתמודד מול עצמו. כשהוא "כמעט

טונה (איתי זבולון) שר על האדם במלחמה. מהזווית שלו – להביע את מכלול המחשבות, התחושות והמסקנות. אלבום חדש בדרך. יש מפלט מהמצב. מבאס טוטאל? שינויים בחיים? העתיד עוד מטושטש. "מה שנשאר זה לחבק/ את מה שנשאר מאחור/ בין העיר לפרדס/

דניאל דהאן מאשים את "החיים המטורפים" ו"העולם שהשתנה" במשבר יחסים. זה נשמע פשטני ונאיבי כמעט כמו הבקשה לחזור ולהיות "טיפה יותר תמימים". הערגה הזו היא  ההיתממות המבקשת  לחזור אל התמימות הראשונה מתוך עצימת עיניים. פנימית וחיצונית. האם יש מצב לתמימות

תן למוסיקה להביע אותך. מילים על הנייר פחות מדייקות. אלדד ציטרין מנסה לחבר מנגינות למחשבותיו-תסכוליו. אלה שני שירים חדשים  המאירים פרוזדורי מחשבה ותחושה. שיר על חלום שחלם כילד שמנסה לרוץ, אבל רץ באוויר מבלי  יכולת להתקדם, והתחושה הזו שחוזרת גם

שלמה ארצי שר "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר". כל מי שאי פעם חווה משבר נפשי יודע, יש תחושה שזה לעולם לא ייגמר. משברים יכולים להיות דבר מורכב להתמודדות, אנחנו עלולים להרגיש מאד בודדים ונפחדים, וכאשר נראה אנשים אחרים שמחים, 

המצוקה של דניאל אזולאי נשמעת דאווין של היפ הופ – שימוש סתמי באנגלית (מי פה מדבר בסנטים?), פעלולי חריזה רברבנים ("אנלפבית פואט / עם עט בועט"), דימויים תמוהים ("אני מצייר כמו פיקאסו/ אני משחק כמו חנה לסלאו"). אזולאי עסוק בלהמציא

אלמוג טבקה משדר מצוקה נפשית – רואה הכל בשחור. אם תתחילו בקליפ אז האסון לא כזה גדול. הוא מלא אור בהיר וחיוכים מפה ועד ליפו וקפריסין (שם נערכו הצילומים). הדימוי העצמי הנמוך מול העזר שכנגדו משופע בצורה מוגזמת במטפורות מן

הכל אבוד או שיש אופק כלשהו? כפיר בסון, סינגר-סונגרייטר ליגת על, מתלבט בין היכולת לאי היכולת למצוא את הכוחות והמשאבים שבו להפוך את הכאב לתקווה שתקדם את השינוי והריפוי. מה שמתחיל כשיחת ייאוש מתבוסה, משנה כיוון:  מתוך ענני גשם מחכים

יש סיפור מאחורי הקלעים של השיר. לא בטוח שהמאזין הלא מיודע יבין את השתלשלות העניינים (*) או מה שמוביל מבית הכנסת ברחוב שד"ל בתל אביב לחיפוש אחר הדבר האמיתי. מה שתופס מיידית זה החיבור של אהוד בנאי לדאב-רגאיי, מקצב מתיידד