"אף אחת" של מירי מסיקה הגיע לתוכנית ההסכתים החדש ב"כאן 11", בפרק מצוין ש"פירק" את תולדות השיר לסיפור מיוחד על תהליך יצירתו והפקתו – כיצד המילים של צרויה להב פגשו את הלחן של שמוליק נויפלד והקול של מירי מסיקה. שיר
שירו הוא כל ישותו, כל מה שהוא, הד שחוזר אליו, כמיהותיו, בת קול של תפילותיו. מעין כוחו. קץ ייסוריו. בא וחוזר. במדור הלירי-רומנטי של שלום חנוך נמצא אחדים מהשירים היפים במוסיקה הישראלית. זה השיר הזה. בא והולך, וכשהוא מגיע, אתה
מי צריך את הפרויקט, כשהעם שר את השירים בליווי הפסנתר של היוצר ומנהל הפרויקט. גם עידן רייכל בדברי ההקדמה לדיסק הכפול מדבר על "נס גדול שקרה" – הוא, הפסנתר והשירים ממלאים אולמות. זה קרה אחרי שהוציא את אלבום הסולו "היד
תתארו לכם עונה בלי שלמה ארצי. יש מצב? תתארו לכם קיץ בלי שלמה ארצי בקיסריה. יש מצב? איך שר ארצי בדיסק הראשון מבין השלושה: "פחד שבא למות". אנחנו באביב 2024 על סף הקיץ. עדיין מלחמה. עדיין חטופים. אלפי משפחות שכולות. אלפי משפחות
שוועתה של מי שמחכה לחזרתו. הגעגוע מגיע מהקול שמתחת למיתרים. יש בשירתה של רוני דלומי המייצגת את הפרויקט של עידן רייכל, תוגה פנימית חד פעמית. זהו שיר געגועים מצמרר שנכתב על רקע מלחמת עוטף עזה, הדאגה, הגעגועים והחרדה של משפחות
שלמה ארצי בגלגול הקודם שר על פתאומיותה של האהבה. פתאום היא ישות פנימית. שקולה לעולם שמסביב – היא כמו שבילים וצללים, מי נהר כחולים, כמו השיר עולה מתוכו, ולא רק אלא שכל העולם, גגות, כבישים ובתים שומעים את המיית אהבתו.
השיר נכתב במקור להצגה "ים ובית", שהועלה ב-1953 בתיאטרון הקאמרי ועסקה בקבוצת דייגים. ההצגה לא זכתה להצלחה גדולה וירדה די מהר מן הבמה, אבל השיר מתוכה בוצע והוקלט ב-1961 על ידי להקת התרנגולים בתכניתם הראשונה וכך זכה לחיי נצח בזמר
לאיזה כוכב התכוון נתן זך בשיר? מדוע הוא לבד? האם לבד משמע שהוא בודד? השאלה מביעה תמיהה/התפעלות מכך שכוכב אחד מעז למרות שאינו לבד, ואילו הכותב לא היה מעז על אף שאינו לבד. אין מידע מה הכוכב מעז לעשות בהיותו
מנין הוא שולה את המנגינות האלה? כמעט כל שיר שובה ביופיו המלודי. קווי מתאר מלודיים שמתחברים להמיית ליבו. געגועיו לאהובה – משורטטים במדויק. המרחקים שמחדדים את הערגה. המרחוק שמעצים את הבקרוב. המוסיקה – סגנון משלו, אינו תלוי בזמן. כמו המילים,
"השביל הזה מתחיל מכאן/ לא סלול לא תמיד מסומן" (מ"יוצא לאור") אהוד בנאי ממשיך לצעוד בשביל לא מסומן, אבל כמה נפלא, וכמה אני אוהב לטייל בו מדי פעם ולהקשיב לשיריו, ללכת בעקבות זמר טרובדור שרוצה להעביר סיפורים אותנטיים, לערבב אקוסטי
בטח ששאלתי אם התקליט הזה יעורר בי צמרורים כמו פעם. התשובה: לא פחות. במצברוח מסוים – יותר. "כמו צמח בר" יצא בימים של טראומה, של כאב עמוק, בימים שאנשים נזקקו לקול חם ומנחם. לחווה אלברשטיין היה הקול הזה. ואלה לא היו ניחומים
מהי אהבה? אהוד מנור ניסה לפענח את הקושיה במילים פשוטות. אהבה היא פחד וכאב, אבל גם נכונות לוותר: ו"אולי נלמד לוותר עד/ לתת יותר/ עד שתיוותר רק אהבתנו". מילים פשוטות: ננקה הרעשים מסביבה עד שתישאר רק היא, נטו. המילים לא
מנין הוא שולה את המנגינות האלה? כל שיר שובה ביופיו המלודי. קווי מתאר מלודיים שמתחברים להמיית ליבו. געגועיו לאהובה – משורטטים במדויק. המרחקים שמחדדים את הערגה. המרחוק שמעצים את הבקרוב. המוסיקה – סגנון משלו, אינו תלוי בזמן. על זמני. העיבוד
למה דואט? הרי השיר מושר מנקודת מבטו, לא מבטה. הוא המתבונן וחוקר אהבתו השבירה אליה. הוא הנווד בעולמה. הוא שמנסה לקרוא אותה מבעד לדמעותיה. אז למה בשניים? שננסה תשובה? קולה הוא כמו בן לוויה, מצטרף לתחושת הצער והנחמה. גם: מבחינת
.אם אתם אוהבי קלפטר ז"ל – תתעלמו ממה ש-Yes עשתה לשירו "דמיון חופשי" באמצעות נועה קירל. קוראים לזה – הזנייתה של אומנות. כאנטיתיזה כקונטרה אלך אל פינת הנוסטלגיה.הוציא את קלפטר מהבויידעם ואתן לרוחות הרטרו להחזיר אותו. אנחנו בהקלטה חיה, בית
"בְּסוֹף כָּל מִשְׁפָּט שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים בְּעִבְרִית / יוֹשֵׁב עֲרָבִי עִם נַרְגִּילָה / אֲפִלּוּ אִם זֶה מַתְחִיל בְּסִיבִּיר / אוֹ בְּהוֹלִיווּד עִם הָבָה נָגִילָה" זו השורה הכי מצוטטת מהשיר הפוליטי של מאיר אריאל, מהמיוחדים והמורכבים שבשיריו מתוך האלבום "שירי חג ומועד
הצל של פוליקר מוציא אותו לקצב נסיעה, מלודיה קסומה, שיר שנטען במתח, הזמר מספר את סיפור המסע-יחסיו עם צילו מחוצה לו ובתוכו, מעבר אמוציונאלי שמגיע מנפש הזועקת – "בוא נעוף רחוק אתה תהיה לי כנפיים אל חיבור דמיוני שהיה עד
שיר האימהות והאבות הדואגים-דואגות מתגעגעים-מתגעגעות של כל הזמנים. "כמה טוב שבאת הביתה" נכתב לשלום חנוך עם חזרתו על ידי יענקל'ה רוטבליט לאחר שהות ממושכת בלונדון, והוקלט לאלבומו של אריק איינשטיין "יסמין" (1972). הוא נשאר אקטואלי ורלוונטי לכל עת במדינה שמרבית בניה הם
אני חוזר לשיר הזה דווקא בימים אלה, כשבאוויר יש ציפייה לשינוי גדול, אולי לארץ חדשה. מכניסים את השיר הזה למשבצת "שירי מחאה" בשל השורה "יש לנו ארץ למה עוד אחת". שלמה ארצי לא כתב שיר מחאה. הוא כתב מעין שיר
מתייחסים לנוסטלגיה כאל תשוקה לא מודעת לחזור לשלב מוקדם בחיים. יש רואים בה הפרעה כפייתית מדכאת כתוצאה מכאב על אובדן. יהונתן גפן בשיר שהלחין נפלא דויד ברוזה, חוזר הביתה אחרי 20 שנה ושואל: "לאן נעלמו הילדים/ ששיחקתי איתם/ איפה כל
היא לא מאמינה שהוא עוזב, חוזר למלחמה בלי לומר מילה. נדב יעיש ויחידת דובדבן אימצו את שירו של שלום חנוך לזכר הנופלים של היחידה במלחמת "חרבות ברזל". נדב וצחי הלוי, שני מוסיקאים פעילים צירפו אליהם את איתן חיניץ לביצוע הקאבר.
יש שירים שהמציאות בישראל מעניקה להם תוקף מחודש. השבוע שמעתי את שרית חדד בגרסה חדשה (עיבוד והפקה: לידור סולטן) מרטיטה ל"תמונות שבאלבום" – שלא הייתה נולדת אלמלא מלחמת חרבות ברזל שהכניסה מחדש לתקופה של חרדות, שכול ולבבות שבורים. אם יש שיר
כשאופיר בן שטרית שרה את השיר הזה ב – The Voice, בניקיון נפלא, נזכרתי בביצוע של עפרה חזה. המילים, הלחן, העיבוד. הטון החם. הביצוע שמרגיש את חסרונה של האהבה שעדיין לא הגיעה, משחר לאחד שחותם שפתיו יוטבע בה לעד. שליבו
יעקב אורלנד כתב על אהבות בלילות במשעולים בין דגניה לכנרת, על ספסלי האוהבים בגן העיר, על עץ הרימון שנתן ריחו בין ים המלח ליריחו, שני שושנים שהשאירו אוהב אחד עם לב שבור. משורר רומנטיקן שמיזג בשיריו תחושות עם הנופים המקומיים,
המשבר, האמונה, חגי תשרי. תנו לחנן בן ארי פסנתר. תנו לשיר את ליבו. הוא יחבר בין כולם. אמר מי שאמר: אמונה – אינה לא רגש ולא שכל, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה. השיר הזה הוא שיר נשמה,
אחרי 19 שירים, אני בבעיה, כזו שאופיינית למבקר מוסיקה שמחפש להכניס יוצרים וזמרים לנישות סגנוניות. מי היא יהודית רביץ? יוצרת וזמרת פופ, רוק, פאנקי, סמבה, או מלחינה לירית ייחודית ובלעדית, כזו שאין צורך לשבור את הראש בניסיון להגדירה. והנה, כבר
עידן רייכל עושה שימוש ישיר ולא מסובך במילה "פחד", כשהוא מציע מתכון של איך לעבור את החיים האלה בצורה נכונה. אז גם אם פחד לעיתים משתק, אומר רייכל – לא לפחד, גם אם נשבר הלב. יש מצב של לקום כל
שלמה ארצי עמיר בניון נוף ילדות אני מנסה להבין את הבחירות של עמיר בניון לפרויקט שירי ארץ אהבה. אנסח זאת כך: "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה, האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, רק מה-שספגה אזנו עודה רעננה, רק מה-שספגה
אני שומע שוב ושוב את הבלוז הזה בנסיעות. "בלוז כנעני" הפך מאז צאתו לשיר כבישים מובהק. אתה יוצא לדרך, ואהוד בנאי שורק לך בלוז כנעני. בנאי שר למאיר, מאיר אריאל, מספר לו מה קרה מאז שעזב. העולם משתנה, הטכנולוגיה שמאפילה על המילים שלו (של
אנחנו ב-2024. מלחמה בכל מקום, אובדן אהובים, שכול, ייאוש, חרדות, טראומות, ואין אופק, אין מושיע. מה נשאר? האם מוסיקה תנחם? השירים מלווים את הנופלים, וחן כהן הנפלא חוזר לשיר של אהוד מנור ומתי כספי ששרה יהודית רביץ בפסטיבל הזמר של
