"דבקה רפיח" של עמנואל זמיר עכשיו? מה הניע את מי שמכונה Magi (למה באנגלית?) לגייס את לאה אברהם, הרקדנית, הכוריאוגרפית והזמרת מלהקת "ענבל" ו"בת שבע" לצורך שיר הרועים הישן, שעד היום זכה למעלה מעשרה ביצועים מוקלטים (עופר כלף, יהודית רביץ, שלומית אהרון) והפך גם לריקוד עם מבוקש? העובדה שגם שמו של השיר מופיע בקומוניקט המצורף באנגלית, מעיד כי היומרה לייצר משהו מודרני מההווי המוסיקלי של א"י הישנה – אינה קטנה. מגי היקרי, באמצעות המעבד והמפיק רון בונקר מנסה פולקלוריזציה עכשווית בגלימה של מוסיקת עולם, הנשענת כביכול על מגמת החזרה לשורשים המתווה גם להקה כמו A-WA. השאיפה היתה כדי להעניק לקאבר ניחוח אותנטי אלא שהתוצאה היא עיבוד שאין בו ערכים מוספים של ממש. זה כמעט כמו לחזור למקור, והתוצאה לא מלהיבה, הופכת את השיר לכזה שזמנו עבר.
**** רבים מלחניו של עימנואל זמיר התבססו ברובם על הווי ארץ-ישראלי כפרי של נופים, עבודת אדמה, רועים ועדרי צאן, סיירוּת והווי מדורות. רבים מלחניו הושפעו מלחנים עממיים מקומיים של עולים, של ערבים ושל בדואים, ונכתבו בסולמות מודאליים ומזרחיים, כשהחליל, התוף והמצלתיים היו מרכיב מרכזי בביצוע שיריו. זמיר כתב שירים רבים לריקודי העם, אשר נחשבו בעיניו כמבטאים המובהקים של התרבות החלוצית והמורשת התנ"כית. רבים מהם עיצבו – במלל ובמקצב – את מחול העם הישראלי, והם מושרים ונרקדים עד היום. דֶבְּקָה (מערבית: רקיעה ברגליים) הוא ריקוד מסורתי במזרח התיכון ובארצות הבלקן, ונחשב למחול לאומי בלבנון ובסוריה, ובקרב עדת הדרוזים. ישנם ריקודים דומים מאוד לריקוד הדבקה, כמו ריקוד ה"צ'ובי" הנהוג בעיראק ובערב הסעודית, ריקודים צועניים, יווניים, ארמניים וכורדיים. גם בקרב קבוצות אתניות שונות שאינן מסודרות במסגרת מדינית,
לי יומי ולי לילי ובקרי לי תמולי לי וערבי לי
רד היום לפאת הים והלילה – לילה –
כבר פרש אדרת אפל לי
עד אור עד אור, עד אור תאור לי שמש,
שמש לי תאור.
