ביקורת סינגלים

סיטואציה שכיחה, כמעט קלישאה על סיפור יחסי בינו –בינה. בית-תקווה-הבטחות-אכזבה. בהתחלה-הכל יש. בסוף – הכל אין. דודו טסה מטעין את הסיפור בתחושות הביאוס העמוקות. הנרטיב מסופר בהיר וחד, מה שהיה, מה שהבטיחו, מה ששכחו. מסקנות. המונולוג המדוכדך מגיע מעצמותיו. מסופר בהדרגה.

אומרים על אהבות נעורים שהם יותר שחור-לבן מיחסים בוגרים: או שהכל נהדר ונורא נהנים כל הזמן, או מפחי נפש תהומיים. יש מחקר שאומר שאצל בנות בגיל הנעורים,יש זיקה בין קשרים מזדמנים, בעיקר מין מזדמן, לבין דיכאון, דימוי עצמי נמוך ובריאות

אנחנו נעים בין התחושה שיש לנו זמן אינסופי ושליטה מלאה על חיינו לבין תחושה שאנחנו אפילו לא יודעים מי אנחנו או מה יקרה איתנו בשעה הבאה שלא תחזור. ענבל סמדר דחסה את כל  מה שבראשה לשיר: היחס לזמן, לשינויים שהוא

תוגת שירתה עשתה את עורי חידודין. רבקה זהר שרה את תחושת הלעתיד לבוא, שאחרי לכתנו. השיר מנוסח לא מדויק: "אם נלך" מצב של ברירת מחדל, כשברור, שאין קיים כאן תנאי, והניסוח צריך להיות – "כשנלך". מחשבות על המוות עוברות בראש של

מפח הנפש של המתוסכל-מתקרבן-קנאי, מהסוג השכיח והנדוש, מוביל את וידוי ההתבכיינות לנתיב דאנס נגיש . יוצרי הפופ החדשים  משרבטים פגיעות בטקסטים קלושים, תוך כדי נסיון להריצם על מנגינות קלילות מגובות במקצבי אמצע העולים על נתיבי אוטוסטרדה. "אני שיחות לנשמה/ והם

אז מה רוצה נתן גושן להגיד בסופו של שיר? שהאנדרולומוסיה הפיזית והמנטלית נמשכת? בשביל האמירה הזו לא צריכים שיר. צופים בחדשות, קוראים כותרות. מחכים למשיח, לישועה? כבר אמרו את הדברים לפניו. גושן מדלג על אמירה. "בלאגן"  הוא מושג בנלי, אקראי,

השיר הזה מגיע מלווה בהודעה – "אודיה בדרך למופע ענק באמפי קיסריה". מישהו מוכן להסביר? מה מביא זמרת צעירה עם שני להיטים ל"מופע ענק בקיסריה?" הסבירו ונמקו. כנראה, אינני מעודכן מספיק, או שאינני מבין שאני חי בעידן בו כל "תגלית"

אילן דמרי מבכה אהבה שנגוזה. התחלה שהנצה וסוף שאיכזב. "התחלנו לרקוד שנינו שווים/אני אחרייך סופר צעדים/ הרגליים כבדות היד שלך קרה/ נשארתי לבד על רצפה רטובה". המוסיקה נשמעת כשרטוט של תחושה. הקול הדואב, מתייסר-משתוקק, האווירה החורפית. לא ניכנס לניתוחים מוסיקולוגיים.

עוד נתגעגע לדור המזוין של אביב גפן ב"עכשיו מעונן" – זה המבולבל מבית מגעיל ומפחיד – מול הדור ש"כבול באזיקים" של ים רפאלי. כמעט 30 שנה מאז, יוצא דו"ח על הדור הצעיר של ימינו. תעבירו את הטקסט, תערכו משאל. כולם

למיכאל גריילסאמר עצוב נורא, אז הוא מנסה לספר סיפור  על "חוקר עצבות" או "שרלוק של הכאבים". הבחירה ב"שרלוק" כמטפורה לא מוצלחת. שרלוק הולמס לפי סדרת ספרים היה בלש פרטי וסוכן חשאי שסייע למשטרה ולסקוטלנד יארד לפתור תעלומות ומקרי רצח. הבחירה

מה כל כך יפה בסדקים שבלב?  לרגעים היה מאושר כמו כולם (כולם מאושרים?!), אבל אז.. הדכאון שבלילות, ואין כמו ההתמכרות לכאב "בשביל לחיות". הייתי אומר מיד: אל תנסו בבית. הרעיון שסבל טוב ליוצר הוא הגיג קלישאתי מופרך עד סתמי. האם

זיכרונות, סדקים, שתיקות. פחדים. המילים נועדו לייצר דרמה על נתק ביחסים בינו ובינה. הקצב והמנגינה – מעלים אותה (את הדרמה) על אוטוסטראדת פופ נוחה וקולחת, טון תחושתי שנע על פס קול קצבי משדרג. המטרה היא לזכך את הפחד והמצוקה בצלילים

בעידן שכל יוצר שלישי מוציא שיר, שאיתו הוא רץ לקבל עזרה נפשית, ילון לוי צריך לעבור תחקיר (יכול להיות פסיכולוגי) על האופטימיות הנאיבית שלו. אם השיר הזה היה תרופה אמיתית למצוקות הנפש – היו עומדים אצלו בתור במקום לפסיכולוג. אלא

בעבר מלחינים אתגרו עצמם לחבר מוסיקה לטקסטים כאלה, שלא נכתבו להלחנה. קראו להם – "שירי משוררים", והם נכנסו למשבצת ההפקות המיוחדות של גלי צה"ל. אם יש שיר שמזוהה עם ההרמוניות המיוחדות של הדודאים – זה השיר הזה של יהודה עמיחי:

מיכה שטרית בחר לשירו תופעה אקלימית הנקראת "אל ניניו" (בספרדית "הילד") שעיקרה התחממות חריגה של מי מזרח האוקיינוס השקט המשווני, הגורמת לשינויי מזג אוויר קיצוניים באגן האוקיינוס ובמקומות אחרים בעולם. משך התופעה הוא כחודש אולם אחת לכמה שנים, באופן לא

שורשים, רבותי, שורשים. אני שומע את דודו טסה ונזכר, כי ערבית היא השפה הרשמית השנייה בארצנו,  אבל תראו לי נער ונערה עבריה שיודעים ערבית על בוריה. לכן, אני מסיר את הכובע בהתרגשות למשמע כל ניסיון של ישראלי להזליף מעט תרבות

ההרגשה שאנחנו לא בסדר אחרי ריב – היא הדבר הקשה לנו ביותר. כדי להקל אנחנו מנסים היפוך תודעה.  בדרך כלל מחפשים את האשם לא בנו, לפעמים  נלחמים בחירוף נפש כזה להוכיח שאנחנו צודקים, והצד שכנגד טועה. על קדושת הדגל הזה

איך לפרשן את השיר? אידיאלזציה של יחסים. לחייך כל החיים, בית, גינה לילדים. אושר. יש מצב? יובל דיין באמצעות אבי אוחיון נמצאת בספירה הזו. אידיאליזציה של יחסים עשויה לשמש כהגנה הנובעת מהתרוממות רוח או מפנטזיה: "אני יודעת שיש מלאכים בעולם",

מיסטיקנים סינים לקראת החגים? אולי מפני שאין כבר במי להאמין, והימים הנוראים הם הזמן לברר מה צפוי לנו בשמיים. שלמה ארצי חשב פחות "מיסטיקנים" ויותר על "החיים" – זוגיות של הווה מול זיכרונות העבר בהיבט נוסטלגי. עכשיו: "אנחנו חיים את

פורטיס מאוהב חזק. מגלה שבגיל מאוחר אפשר לפרוח ולהרגיש את החיים באינטנסביות ובחדות יתרה. האהבה המאוחרת באה לו בהפתעה. לא ידע שיש מצב לפגוש מחדש את הרגשות הללו באותה עוצמה. העובדה שהוא מתאר האושר כ"נדיר", מראה כאילו כבר ויתר על