דודו טסה

נדמה לי שמעולם לא שמעתי את דודו טסה אקוסטי למהדרין. לא אחזור על הביקורת מהופעת ה-360 מעלות הנפלאה במועדון בארבי, אבל אצטט מעצמי את הפיסקה האחרונה: "האוריינטציה האקוסטית אפשרה לטסה לפרוש יריעה רחבה של שירים, להבליט את עצמו כסינגר-סונגרייטר, כטרובדור. זה

אהוד בנאי סיים את הערב בשיר שקט – "איש כל בו", שהגיע אחרי הילולת "ג'מלי פורוש". הקהל, שנהר לקדמת הבמה לחגוג, קפא בהפתעה על מקומו. בנאי כמו אמר להם: אני לא משבית שמחות, אבל בואו נגמור אחרת. במקום לפזז –

הרהורים על הזמן. שאלות שהוא מעורר. השיר הבודד בתוך ים של מילים. הגיג שהופך לרחשי לב. מוש בן ארי ונינט יותר מאשר הם "חופרים" פילוסופית, מצליחים לשדר רחשי לב בדואט אמוציונאלי, מאחד לבבות. השיר והביצוע המשותף אינם תלויים בזמן. הם

אווירה אפרורית כבדה אופפת את שירתה של ליאורה יצחק. היא שרה על קשר מעיק. השימוש ב"אתה אחד" לעומת "אני פעמיים" מרמז על הפרדת רשויות, ועל  הריון. האמירה "הנעורים הם שקרנים" – הן תזכורת לתקופה בה העולם נראה אחרת, מן הסתם

הראש נעלם לרגע אחד מהיר. הסיטואציה סעורה. החוויה מסעירה. הוא רוצה אותה. אם תבוא היא הלילה. נקרא לזה תשוקה אורבנית.  החוויה היא ניסיון לפענח את עצמו במגע עם אישה. ההבעה של דודו טסה רחוקה מלהיות מאושרת. היא כואבת. דואבת. המוסיקה

הקונוטציה לשיר של לאה גולדברג "ולא היה בינינו אלא זוהר" – הפוכה. גולדברג כתבה שיר נעורים צלול, המתאר מפגש אהבה – כולו עדנה, תום וטוהר. לבלוב של גן, פריחת אביב צחורה, השקיפות הצלולה של חלונות מצטלצלים עם רוח. דבר לא

דואט מופלא של רונה קינן ודודו טסה ל"פתחי לי את הדלת" החזירה אותי לשיר המקורי מתוך "אפוקליפסה", אלבומו היחיד של ההרכב המיתולוגי "אחרית הימים" שהוביל זוהר לוי, המלחין והמתופף שנפטר לא מזמן. ה"אפוקליפסה" בישרה על תור חדש במוסיקה הישראלית, שעד אז שלטו

"זמן תפוז", האלבום החדש, הגיע כמעט על כל שיריו להופעת ההשקה ביפו. אבל הערב הזה היה הרבה מעבר – זמנה של זמרת יוצרת שנפתחה לאורך, לרוחב ולעומק, יוצאת מצניעות, מכנות, משוחררת, קומוניקטיבית מאי פעם, מחברת תחנות בדרכה כדי לגעת בסיפור

הוי.הוי. מה קרה לה שהיא פונה לעזרת אמא? שהמצב שלה גרוע, שהדם שלה בבעבוע, הלב שלה נגוע והיא בגעגוע? החריזה מזכירה מעט את סגנון שירת ימה"ב. סיפור על בחורה שרצתה לשמור על תומתה, אבל ליבה נשבר בקרבה מאהבה. סוג של

תקופת ה"אור" ביחסים ביניהם סייעה לו, לאוהב, לעבור את תקופת ה"בור",שהתרחשה בעקבותיה  כאשר הכאוס גבר, בזמן שהיא יצאה לרקוד ושכחה איך לחזור. באהבה גדולה – ההגיון שאומר  להרפות, לעזוב אחת מטורללת כמוה – לא תמיד מנצח, וממשיך להתקיים בזכות אותו אור שהיה.

המילים, הקליפ, גגות ניו-יורק. משהו דרמטי קורה כאן. יש תחושה שהמוסיקה חזקה מהמילים. מהנרטיב, ובצדק, אם לרדת לכוונת המשוררים. "נגן פריד", מפציר דודו טסה. מיהו "פריד"? פריד אל עטרש? איך זה מתקשר עם סימני השאלה בסיפור של מי שרוצה לכתוב

אינטרקציה בין משורר למלחין אינה דבר שבשגרה. שירה צרופה אינה מבקשת הלחנה, אלא אם כן המוסיקאי "שר" אותה מתוך עצמו, גם אם מבחינה קצב וחרוז היא אינה מתנגנת מאליה. אם אתה זמר ומוסיקאי, תעדיף להישאר בחלקת הסינגר-סונגרייטר שלך, להלחין את הסיפורים שלך.

נפש מבקשת הצלה, נאחזת במי שמסוגל להכיל אותה. נינט שרה בטון אפל על אהוב, שמצליח להרגיע אותה גם כשהיא מאוד לחוצה – "חולץ את נעליי הקטנות". הוא מי שמצליח לאחות לה את שברי הלב, הוא נמצא שם בשבילה גם אחרי

גלעד כהנא ודודו טסה נמצאים על מסלול של כתיבה לכל דורש. עובדים במה שהם כנראה אוהבים – התאמת שירים לזמרים. התפוקה נמצאת בעלייה. צמד בעבודה שכבר ממתג את עצמו. והפעם – שיר על אמונה שיתאים לצמד המצליח דקלון את סגיב

מוקי עושה שימוש במושגים ערטילאיים של "אור", "נפש", "לב" כדי לנסות לגעת במצוקה כללית, מציאות של חברה שאינה מצליחה להתוות לעצמה דרכים טובות כדי  "לפתוח את השמיים". הטקסט עובר מלשון רבים – "אנחנו" ללשון "אני ואתה" –"דבר איתי" . תערובת

האלבום נפתח בקינתו של דודו טסה, קול נמוך מיוסר, סלסול דואב, מלווה בצליל מיתר: "כבָר לֵילוֹת אֲנִי מִתְכַּרְבֵּל בִּשְׁתִיקָתִי, מְחַכֶּה בַּאֲפֵלָה/ שֶׁמִּישֶׁהוּ יָעֵז לִגְלֹל מֵעָלַי אֶת הָאֶבֶן הַכְּבֵדָה". הבדידות הארוכה שהפכה אותו לקהה חושים. הצליל, הטון, נשמעים כשיר אבל, פיוט

ארבע שנים אחרי "את" ושנתיים אחרי "עוד יום" – עוד אלבום לישי לוי. אם ב"את" עמיר בניון הטביע חותם, בשני האלבומים האחרונים אין יוצר דומיננטי, גם לא מעבד יחיד שחתום על כל השירים. התמהיל: איזונים ביו בלדות האהבה ושירי קצב

שניהם חיים יחד ולשניהם רע. היא אינה בנויה לפשרות. בורחת לשינה ודומעת גם כשהיא ישנה כול כך כואבת. אין אצלה אמצע. המילה שלה קובעת. מרוב צעקות – אין לה כבר קול. "מקום ראשון" או "גיהנום". אין אמצע. הוא אינו מסוגל

אני ממתין לסערות רוק מקומיות כאלו. הן נדירות כמו סערות חורף גדולות במדינת מדבר. יהודית רביץ שרה שיר שאומר חוסר שקט – אי הבנת ההווה, אי הסכמה איתו. עכשיו עננים, עכשיו סערה, רוצה לפתור את הדברים באביב. העכשיו אינו טוב,

חמש שש שעות אחרי שהאזנתי לדיסק, הגעתי למוזיאון תל-אביב, מופע צהריים  להשקת פרק ההמשך לאלבום שירי האחים צלאח ודאוד אל כוויתי, חיבור נדיר בין מוסיקה עיראקית לרוק ואלקטרוניקה, עליו חתומים דודו טסה וניר מימון. (ראה ביקורת האלבום) השוואות? מתבקשות כמעט

תוגת השירה של יובל דיין מיוחדת. זה אינו רק הצבע הקולי הרך-אפרורי. זה הטון שמשדר את הסיפור שנשמע כמגיע מהמקומות הכי אמתיים-עמוקים שלה. יש  מעט זמרות מבצעות שמעניקות לשיר שהן לא כתבו עומק ועוצמות, כאילו הן כתבו אותו. זה המקרה

נעים זמירות, קול צבוע בשכבה מלנכולית דקה, מנסה לעמת מראה עיניו ברחוב עם תחושותיו האישיות. המילים ניצבות על בסיס אמינות רופף. "אחד שמחפש אהבה הוא לא מוצא/ עם השמועה הוא מסתובב/ שבעיר הטרופה יש עוד תקווה". "שמועה" משמעותה איזשהו סיפור,