האלבום האחרון שג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו הקליטו ביחד היה ‘Abbey Road’ של 1969, למעשה אלבום שירת הברבור של הלהקה. 'Let It Be', הוקלט שנה לפני ‘Abbey Road’, אבל הוצאתו נדחתה ל-1970. תאריך יציאה: 8 במאי 1970, זמן קצר אחרי שהחבורה
לא ספרתי עשרה פסנתרנים. גם עם שלמה גרוניך עצמו שעלה רק בסיום, לא היו שם עשרה פסנתרנים. כשמדברים על פסתרנים – יש פסנתרן, ויש מי שיודע לנגן בפסנתר, וההבדל הקטן – גדול הוא. עשרה או חמישה פסנתרנים – זה היה ערב שפסטיבל הפסנתר
להגיד על אל דימיולה שהוא וירטואוז – זה כמעט באנאלי, אבל הנה מגיע המופע הזה (מרץ 2007) ומתברר שאי אפשר שלא להוציא עוד פעם קריאת התפעלות. מדובר ברמות נגינה לא אנושיות כמעט. דימיולה גם דאג שיהיו לצידו הנגנים שאיתם הוא
שנפתח באספרסו קצר? חוה אלברשטיין עוצרת במקום לא מוכר. מתיישבת לאספרסו קצר, והחיים עוברים לפניה. רגעים של גילוי לב, לרגע נדמה נוצר קשר, אבל מה שבעיקר נשאר זה המר. מה זה? שנסון. גם הגיטרה המלווה נשמעת צרפתית מזן הג'אז הצועני.
ארא דינקיג'יאן, נגן העוד האמריקאי ממוצא ארמני, ממקימי "נייט ארק" (יוצרי המוסיקה שממנה נלקחה הפתיחה ל"החמישייה הקאמרית") טוען כי מוסיקה היא סוג של אוטופיה. הוא מאמין גדול במפגשים של הרכבים מדתות שונות, מתרבויות שונות. הוא מאמין בשבירת מחיצות מהירה. בחיבורים
לשמוע את ג'ולייט גרקו זה כמעט כמו לצבוט את עצמך, כי גרקו היא באמת אגדה שנדמה לך שהעלו אותה מהאוב, כאילו הגיעה מעולם של רוחות רפאים. הפנים הלבנות האלה, האיפור העמוק הזה, הלב הזה שעדיין פועם מאחורי הבגד השחור. והיא
שלומי שבן חמוש ברשימה של שירים אהובים, הציב מול הפסנתר מגדל יפהפה של ממש, עשוי כמבנה של שלוש קומות, יצירת אמנות בפני עצמה, שהכילה ושיקפה שפע של אלמנטים ואפשרויות טכנולוגיות כולל וידאו מרהיב. המגדל שימש גם את הנפשות הפועלות שהתמקמו-השתקפו
חמש דקות אחרי שהיא עלתה לבמה, כבר התאהבתי בה. אני במרתף של קמלוט ת"א ז"ל. מאי 2004. עשרים איש על שלושה וחצי מטר רבועים מנשנשים משהו. ממתינים לזמרת שהכי התפרסמה בלהיט "ארוץ אליך" שכתב לה ברי סחרוף, המנטור שלה והמעסיק
יפיופה בואי אלי / תני לי נשיקה על השפתיים/ יפיופה בואי נעוף הלילה לשמיים. "יפיופה" הוא קורא לה. מה קרה ל"יפה שלי?" למה-מה? "יפיופה" יותר מעודכן? ואולי זה הראש שלהן, שיקראו להן "יפיופות". אלו אני בחורה, הייתי נעלבת. כל זה
ב-13 ביולי 1990 עלתה עפרה חזה בכל הדרת הלבוש התימני המסורתי, ממש כמו בטקס חינה אל במת הפסטיבל במונטריי. הימים ימי הגאות הראשונים של ז'אנר מוסיקת העולם, ופסטיבלי הג'אז פתחו השערים בגדול למוסיקה אתנית. חזה הגיעה אז למונטריי במעמד של
ההקלטה נערכה בערב לזכרו, אמפי וואהל, יולי 2001. במלאת 60 למאיר, יצא הדיסק. 14 ביצועים שרובם מפקיעים את השירים מתחומו של מאיר, וזו לעיתים בעיה, כי אם אין ערך מוסף ל"גירסת הכיסוי", עדיף כבר לשמוע את המקור. ואמנם, מעטים מהמבצעים
הערב נפתח כמו הדיסק ב"אור אל", צליל אווירת מיסטית מהפלייבק וגם מסתיים כמו באלבום ב"אור עליון", קטעים המבוססים על פיוט קבלי, בתחושת קדושה, אלא שאת הקהל במועדון אתה לא יכול להשאיר בספירה עליונה. הגם שהשיר המסיים בהדרן נקרא "אישה מהשמיים"
כמה שעות אחרי ששמעתי את הדיסק החדש, התייצבתי למופע הבכורה, או כמו שנהוג בימינו לומר – ל"השקת הדיסק", לשון הורדת הספינה החדשה למים. קברניט הערב התיישב במרכז הבמה והנחה את ספינתו למשוט במבוכי קיומנו היהודי בארץ הזו, נכון להיום. באולם
הילד פה. אביב 2009. מדוע חזר? אצלנו להקות לא נגמרות. הן חיות לנצח. החברים תמיד יגיעו למילואים בשעת דחק. הילד הוציא סינגל חדש שיהיה צידוק מסוים. לא אלבום. מי צריך אלבום, כשיש מלאי תחמושת מהעבר, יוצאים לדרך. אפשר להביא את הסטונס כדוגמא.
מי שלא היה בהופעה הזו – לא יודע מהו בלוז. זה לא רק ג'יימס קוטון הקשיש שתפס את מקומו בישיבה באמצע הבמה אחרי הקטע הרביעי ונשף בחוזקה במפוחית זעירה שנבלעה אי שם בין עיניו לפיו. זה לא פחות ואף יותר
יצאתי אל הלילה של רחוב הרצל פינת קיבוץ גלויות בתחושה ששמעתי את אחת הזמרות המרגשות שאי פעם הופיעו בארץ. כשסיפרתי פה ושם, שאני הולך להופעה של רג'ינה ספקטור, קיבלתי פרצופים עם סימן שאלה. מי? אבל מי ששמע את הדיסקים שלה
הגעתי עם הר של ציפיות. ביל פריזל (57) נחשב ההיילייט של כל פסטיבל ג'אז, מסוג הנגנים המסומנים כאסורים להחמצה, יוצר אקלקטי, אחד הגיטריסטים היותר מיוחדים בסצנת הג'אז מאז שנות השבעים, בעל יריעה סגנונית רחבה, נגינה נדירה במבניה, בטכניקה. ואם להתחיל
ג'אז איטלקי הוא אורח קבוע בסדרת הג'אז במשכן. מה זה ג'אז איטלקי? הפסנתרן סטפאנו בולאני אמר לי פעם שהוא לא מכיר יצור כזה. בשביל בולאני – ג'אז הוא שפת החופש. האימפרוביזציה מאפשרת לעשות כול מה שבא לך לעשות – ישן, חדש, פופ, אוונגרד, סולו
ריטה מנסה פעם שנייה בקריירה שלה במסגרת פסטיבל הפסנתר פורמט סולידי-מינורי. ממקמת עצמה במרכז הבמה בכורסה, כמו מתמכרת ליגונה. נדמה לי שזה לא עבד. היא קראה לערב בי-סייד. את ריטה אי אפשר לקבל רק בי-סייד, או לתפור למידות של פסטיבל פסנתר כאילו באינטימיות.
המופע שבשבילו עושים פסטיבל פסנתר קרה-התרחש סביב הכישרון הבלתי נלאה העונה לשם מרינה מקסמיליאן בלומין, שקיבלה לנהל מוסיקלית ואומנותית ערב של זמרות שרות ערן צור עם איה כורם, אונילי, וטל גורדון. המוכשרת הזו בת העשרים וקצת מבינה שלפסטיבל פסנתר עם יומרות צריכים להגיע עם
כשמדברים על אגדות גיטרה, פוסחים בדרך כלל על תוצרת הארץ. ישנה רשימה קבועה מההסטוריה של הרוק שנעה בין "אלהי" ל"אגדות" הגיטרה: ג'ימי הנדריקס, אריק קלפטון, ג'ימי פייג' (לד זפלין), דיויד גילמור (פינק פלויד), מארק קנופלר (דייר סטרייטס), ריצ'י בלקמור (סגול כהה), אדי ואן הלן (ואן הלן), בריאן מיי (קווין), קרלוס סנטנה, גרי מור. ופתאום, נזכרים שיש
מה הם שורשי המוסיקה הישראלית שכתבו מלחינים כדוד זהבי, נחום נרדי, מרדכי זעירא, עמנואל זמיר, עמנואל עמירן, משה וילנסקי, דניאל סמבורסקי? אחרי ששמעתי את "דבקה פנטזיה" – האלבום וההופעה, הבנתי שלא חקרנו אותם מספיק. שלא חיפשנו אותם. למעשה, זה מה שעשה ישראל בורוכוב, מוסיקאי
לריקי גל מריעים באמצע שיר. אי אפשר להמתין עד שתגיע לסופו. זה הניואנס בהגשה, באינטרפרטציה, מנקודת הזמן בה היא נמצאת, יש לה הג'סטה הזו, עד שאינך יכול להמתין למחיאת הכף בסוף השיר. כמו נטענה מחדש, טוענת את השיר בעוצמות מחודשות של אהבה, תשוקה,
מאיה בוסקילה ניסתה לעשות קאמבאק ענק באמצעות "הכוכב הבא לאירוויזיון". היא הודתה שיותר מאשר היה לה חשוב להגיע לאירוויזיון, היא נזקקה לחשיפה מחודשת. אכן: נחשפה מחדש – הקול הגדול, הביצועים המלודרמטיים. האם במקביל לשיפור התדמיתי הצליחה להציג תעודת זהות אומנותית
"קומוניקטיבי" – היא קראה לאלבום החדש שלה. אני מקבל אותו כמה רגעים לפני שנינט טייב עולה להסביר לעיתונאים את לוח הזמנים של המפגש. יאזינו לכמה שירים. היא תחזור להשיב על שאלות. בסוף תבצע שיר מהאלבום החדש. אחר-כך, בחדר אחורי של האוזן השלישית, שוחחנו על
כמה כואב לך אני יודעת/ כמה כואב לך/ תכאב/ תהיה עצוב/ אל תיכנע לפחד/ תאהב אותו/ תשקה אותו/ תן לו לאכול/ שיגדל, שיגדל// ותן לו ללכת/ תנשק מרחוק/ תן לו ללכת/ תשחרר שילך ויבוא/ לפעמים// כמה כואב לך אני יודעת/
אור ירח שנשפך על פסגות ההרים. אוויר הרי גליל צלול כיין. יין טוב שזורם מהיקב. כרמים מסביב. וריטה. מה אפשר לדרוש עוד מהחיים. התקרבתי לבמה לצלם, ואז הרגשתי טפיחה קלה: מאחורי ניצב מישהו שהציג עצמו כ"שומר הראש של ריטה". ביקש
אנחנו בעולם האגדות. לפני שהמיתולוגיה עולה על הבמה, אני פוגש את נציגה הבכיר בבר אפלולי סואן, באווירת צלילי המזרח, הקהל מפזז על דרינקים. רמי דנוך, חולצה לבנה פשוטה, כיפה שחורה, לא תתנו חצי אגורה שהוא כוכב. איש פשוט. גרגיר אבק כוכבים
שנים אני מחכה למופע פסנתר בפסטיבל הפסנתר מארח. והנה: קיבלתי אחד כזה.מופע פסנתר. יוני רכטר, נסיך המוסיקה הישראלית, עשה בחירות אטרקטיביות לערב הזה: הוא החזיר לבמה את אבנר קנר, חברו ללהקה "14 אוקטבות" (1974), הוא בחר לאלתר עם אלון יבנאי – פסנתרן שפועל בניו-יורק – פסנתר מול
סובבו מחוגי הזמן ל-2008. שייגעצ שרים שירי ארץ ישראל בזאפה. עד כמה זה הולך להיות אנרכיסטי? עידן אלתרמן שהוזמן לבמה, שם לב לעובדה ששייגעצ הזמינו להשקת ה-EP של שירי ארץ ישראל קומיקאים ולא זמרים (הוא וגורי אלפי), מה שהעלה כמובן הרהור
