היפ הופ ישראלי

ליאל ארבוב לא רוצה לחפור, אבל חופרת חבל"ז.  היפ הופ הוא מסגרת שמאפשרת לברבר. ליאל מודעת לחולשה. הולכת עד הסוף במודע. מעבר לברבור, היא רוצה לומר משהו על עצמה ומבקשת ממי שמולה  (פסיכולוג) "לרשום". ברשימות שלה – גדלה עם כפית

שרפה לו את הלב, הלבלב, הנשמה. הוא יותר מבסדר עם זה. גם יחס רע הוא יחס, תלוי מה אתה עושה איתו. הכניעה המזוכיסטית היא סוג של ניסיון להימלט מעצמך בסיטואציה של חולשה או כניעה.  מזוכיסטים מבקשים לחוות את הכאב כדרך

איך לומר לה שהוא אוהב אותה? בעידן שבו שפה דיגיטלית (סטיקרים, אימוג'ים)  מחליפה את שפת האהבה הקונבנציונאלית,  בעולם שבו יחסים הפכו לשופינג אינטרנטי – חיפוש האהבה וזוגיות מולידים עקרות ביטוי אינטימית.  בא לו לומר לה דברים, לשאול, אבל לא ממש

שהדג יסתום בתקופה הזו? כבר חשדתי שזה לא יקרה, שנמאס להם לנסות להשפיע בשירים ובמוסיקה, כי אין תכלית למדינה, שבה הרוב מסוממים על ידי איש אחד. הגיעו ההפגנות, ונולד שיר. הדג נחש אינם נושאים דגל. אינם מתיימרים להוביל  את המאבק

האיש פותח מדורי כלכלה כדי לצחוק ממר לבבו. לא בטוח שהניסוח "פורץ בצחוק" מדוייק. חיוך פנימי סרקסטי יותר מתאים. מה זה? ביאוס טוטאל עם כל דבר – מגיע עד מחסור בסקס מזדמן.  מתוסכל מעסקים מצליחים של אחרים. איך יוצאים מזה?

פלד מנסה להאכיל אותי קורנפלקס. לא אוהב את התירס האפוי המתקתק הזה – ממש כמו שהשיר הזה רחוק להיות המזון הרוחני שלי. פלד הוא כאן פעלולן של מילים וחריזה, לא ראפר של תוכן, לא היפ הופ שנושא מסר. גם המוסיקה

"אני עדיין טונה אבל לא, אנ׳לא יכול לחיות בתוך קופסה", אומר-מזמר איתי זבולון,  ומוסיף התפייטות לא טיפוסית: "כלוב של זהב/ ציפור בלי כנפיים/ נשבר לי הלב/ נשבר לי הזין". יצא מהקופסה? חשיבה יצירתית היא כשאתה מנסה לא ללכת בתלם, להימנע

טונה שומר את האנרגיה – בשביל שיר כזה. זהו חוק שימור האנרגיה שלו. לא יבזבז אותה על הבלי העולם המודרני. "אני שומר ת׳אנרגיה/ מה לי ולכל השיט הזה?". מילים פשוטות: לא מתפזר, לא פוזל למקומות שאינם תורמים לו להתמקד באמנות

ההיפ הופ בישראל מחפש דוברי אמת,  מי שכותבים לא רק חרוזים לדיבור ראפיסטי, אלא שעושים מוסיקה שמתרגמת תחושות. יובל ירון הוא ראפר שאומר את אשר על ליבו וגם יודע לעצב לעצמו סאונד משלו. לא קל לאבחן מקוריות בראפ. אצלו אני

ראפרים רוצים לעיתים רחוקות לחשוב מחוץ לקופסה. לג'ימבו ג'יי (עומר הברון) יש מבט שנון על מהותם של החיים כאן, בהשוואה לעבר, ובהקשר לכך – גם על תכליתו של הראפר.  שיר הנושא מנסה לדייק תובנה הנוגעת לראפרים. "לפעמים אנחנו רק רוצים

בגדול ראפ משדר לחץ. אתה רוצה להגיד הרבה דברים במעט זמן ובמסגרת מילולית דחוסה, כאילו זה הדבר הכי חשוב להעביר לעולם. הקצב – קריטי. פול גז. המוסיקה – פחות. איזי פותח מבערים, מגייס סלנג, שפה של החבר'ה, ראש איזי. הוא אפילו

צודק: מפלגות צצות כדי לרצות את ההמון, אבל ביבי תמיד ישאר בשלטון.  ובגרסת בילגו –  בלגן כברירת מחדל. זוהי המציאות. אנחנו תקועים במדבר. שום דבר לא השתנה. נה-נה-נה. מה שהיה הוא שיהיה. אין חדש תחת השמש. ההיבט הקולקטיבי, גם האישי. מבאס,

וידויו המתבכיין של המאהב ההרוס. מאחוריו מלאך המוות, מפלצת שיוצאת ממנו כשהוא שותה. האהובה שליבה צבוע "בצבע זהב" – לא תבין מה עבר עליו ובתוכו. בינתיים הזיכרון שלה "מרים לו" (שזה?) ותודה לה כעל "התקופה היפה".  כמו במרבית שירי שבורי

אז למי יותר טוב – לחבר שחי באמריקה כמו מפיונר איטלקי עם מרתף יין וצי מכוניות  או זה שחי כאן (הדובר)  ב"מצב צב"  על משכנתא וחובות, מתנהל בין אמנות ופרנסה, מוקף אנשים מוכשרים שנחנקים, ממשיך לעשות מוסיקה כמו ילד קטן,

כבר עברו 16 שנה מאז יצא "לזוז", אלבומם השני. "הדג נחש" הניפו שלטי מחאה, עשו "היפ הופ" ציוני אירוני מהמציאות המקומית וגם הזמינו לתוך הגרוב ברחבת הריקודים. לא ש"הדג נחש" המציאו משהו חדש. פאנק, ראפ, סול ג'אז, היפ-הופ הם סחורה אמריקאית מוכרת ומשומשת,

מה מיוחד בהיא מקוסטה ריקה? לא חשוב. התאהב. מה קשה בישראליות? יש תחושה ששם הכל אפשרי.  בחורה יפה בקוסטה ריקה – זה משהו אחר. הזמן עמד מלכת כשהיא נתנה לו נשיקה. חוץ מזה ההשגחה… "הכל מלמעלה". בקוסטה ריקה  ה"מלמעלה" עובד

מה הקשר בין היפ הופ עברי וג'אז? לפי התוכניה ברור שיש קשר: בתחילת שנות התשעים הדגים קולקטיב הג'אז-ראפ US3, כיצד "קנטלופ איילנד" של הרבי הנקוק, סטנדרט משנות השישים, הוא בסיס מושלם למפגש פאנקי בין גרוב וג'אז. המפגש טבעי ועמוק, נעוץ בתוך

הראפר עובד קשה כדי לחרוז. לפעמים יוצא לו מאולץ, רק כדי שהעיצורים וההברות יתיידדו. ראפ-סאפ-סאב. סיטי-עשיתי-ניסיתי. רעיונות? לא משהו לכתוב הביתה: "לא מבזבז ת'חיים שלי, כי אני חי אותם רק פעם אחת". פלד כתב על הראפ והביטים כמהות חיים. יש משהו

יש בשיר הזה שורה יפה: "אף פעם לא אפסיק ללכת לאיבוד – בין המשמעות והייעוד / כי מה שווה הכסף אם אני תמיד טרוד". אורטגה מכווץ את תכלית חייו של האמן המתלבט לתוך התמליל הזה. הבנאדם חי בין תחושה של חופש

בלולו חורז כאב. שם ת'הכאב על הקצב והעצב (הדמעות, הצלקות) זקוק לגב שלה,  מבטיח לה, שאם תיתן לו צ'אנס, תשים עליו את כל הסכום, הוא יחזיר לה כפול. איפה אנחנו? בבנק הרגשות? אה, זו מטפורה, אם כי בתקופתנו זה יכול

היפ הופ הוא הבלוז המודרני. שפוך צרות ותסכול כפי יכולתך, אבל אל תשכח שאתה בז'אנר בידורי. הקהל לא ממש יקח ללב ולריאות. גם אורטגה מבין, שהביאוס לא יכול ללכת בלי קולות נשיים שמימיים ארוזים במלודיה יפה. הטקסט? שגיאות של כתיב

"אצבע משולשת" היא תנועה מזרחית מגונה של זקירת אצבע האמה לביטוי זלזול והתגרות במשמעות של "שם זין". כך מסיימים "הדג נחש" את אלבומם החדש (העשירי) "וולקאם טו איזראל". אפשר לפרשן את השיר בשתי צורות: זה מה שיש לומר אחרי 22

"גימבו ג'יי ולהקת ספא" שהלהיבו בשיר "עשיתי", אחד משירי ההיפ הופ הטובים ששמעתי לאחרונה בביצה המקומית, ממשיכים לעשות  משבי רוח רעננים, וגם הפעם  בשיר שסוטה ממסלול השגרה של הז'אנר. "אמא" עוסק ביחס האמביוולנטי לשפה העברית. מצד אחד – הקינה על

לא רק גברים "מזרחיים" בוכים בלילה. שיר ("החולה השמח") שיר גולדמן הוא דוגמא לגבר שסובל ובוכה בלי לסלסל. התלונות שלו לא כאלה מקוריות, שנמהר להצטרף למאבקו האישי. רוב אוכלוסיית הגברים יתלוננו על אותן בעיות – ניכור, מחסור באהבה, תסכול מעמדי,