מילים. מה כוחן של המילים? מילים הן אמצעי לומר דברים שרצית לומר, אבל יש דברים שגם המשורר אינו יכול להביע במילים – "עמוקים מן הים הסודות שאינם מובנים לי". רוטבליט כתב על דברים שאין להם מילים, על חוסר שלמות, שגורם
מהאי הקטנטן קאבו ורדה, הגיעה "הדיווה היחפה" Cesária Évora ויצרה לעצמה בסיס מעריצים בינלאומי מוצק עם תערובת מתוקה של מקצבים של אותנטיים מסורתיים מקאבו ורדה והשפעות מתוחכמות מרחבי העולם. העשירי של סזריה אבורה, וגם אחרי הדיסק הזה, אין לי מושג אם
סיטואציה שכיחה, כמעט קלישאה על סיפור יחסי בינו –בינה. בית-תקווה-הבטחות-אכזבה. בהתחלה-הכל יש. בסוף – הכל אין. דודו טסה מטעין את הסיפור בתחושות הביאוס העמוקות. הנרטיב מסופר בהיר וחד, מה שהיה, מה שהבטיחו, מה ששכחו. מסקנות. המונולוג המדוכדך מגיע מעצמותיו. מסופר בהדרגה.
הדואט האקוסטי הזה בין צ'ארלי היידן בבס ופט מתיני בגיטרות הוא מפגש אינטימי של שני יוצרים, ישיר, עירום מתוספות שאינן קשורות לחיבור המאוד נקי. מת’יני והיידן שגדלו במיסורי, מגיעים כאן לשפה משותפת כמעט מושלמת, אילתור של הבנה הדדית, בקטעים שלהם
ילדות שנראית יפה במרחק השנים בעיני המבוגר. קסמה גם הוליד מנגינה קסומה, תרומתו של אפרים שמיר ללהקת כוורת. "שיעור מולדת" הוא בבואת ילדותו של עלי מוהר שכתב את המילים. שיעור מולדת כשיעור בטבע. שיעור מולדת, שבו ישראל הישנה מצטיירת בזיכרון המתגעגע
סמוך למותו של בני אמדורסקי ממחלת הסרטן, נערכה לכבודו מסיבה טלוויזיונית. נעמי שמר כתבה לו במיוחד לערב הזה – "אני גיטרה הרוח מנגן עלי בחילופי עונות". בחודש נובמבר 1993 שר בני את השיר הזה במסיבת הפרידה ממנו, חודשיים לפני מותו. המנגינה, הטון המשיכו מאז
המתקפה ההמונית על שלמה גרוניך בפסטיבל עין גב החזירה אותי לשירו "שירים פשוטים". הדברים שאמר בצורה מעוקמת ולא טקטית לקהל מתחבר לשיר הזה. כמו שהוא לא שיער כמה שיר המחאה שלו נגד "טעם הקהל", יהפוך אחד מלהיטיו הגדולים, כך גם
פינה חמה שמורה לי לשם טוב לוי, החוגג בימים אלה 70. אגיד בלי להפריז, כי ללוי שמור מקום טוב בקידמת השורה הראשונה של המלחינים והמעבדים המקומיים, שהמוסיקה שלהם עשתה את החיים במדינה הזו קצת יותר יפים, קצת פחות לחוצים. קצת יותר
היא שרה את השירים בקול דרמטי עמוק. נותנת תחושה של מופע קברטי, משהו בסביבה של אדית פיאף. קול אלט שמספר סיפור על אהבה נואשת. ניסו להגדירה "קונטמפוררי אדאלט פופ", כלומר פופ מיינסטרימי לקהל רחב. היא יותתר מזה. דני קליין שמה,
אני חוזר מדי פעם ל"ארבע תחנות", מסע מוסיקלי ששלום חנוך ערך בהאנגר 11 על פני מסלול דרכו המוזיקלית. עצרנו איתו הכל תחנה כדי לקבל את גרסאות ה-2010 לשיריו. אני חוזר לשם זה היה אירוע חדפעמי שנכנס לפנתיאון של הרוק המקומי.
טל גורדון שכתבה את המילים של השיר, מספרת שמאז שהחלה לכתוב טקסטים, היא כתבה בלשון זכר=גבר. הסיבה? ההשפעות המוסיקליות שלה הגיעו מעולם של יוצרים גברים. מאחר שהשיר הזה נכתב מלכתחילה בשביל גבר, היא התענגה לכתוב את השיר שיוצא מפיו של
בתמונת העטיפה נראה דמיס רוסוס צעיר במלמעלה מארבעים שנה. השנים שחלפו לא החלידו את רוב שיריו. לא עבר זמנו. הוא אפילו ביטל לפני שנה וחצי שתי הופעות בישראל. לרוכשי כרטיסים לא הוחזר הכסף עד היום. לא ברור במי האשם –
את השיר (שמוגש כאן בגרסת "העיקר זו המוסיקה" פסטיבל הפסנתר מארח 2010) שמעתי לראשונה ב"מחשבות ואפשרויות" (1995), אלבומם המשותף של יוני רכטר ועלי מוהר ז"ל. אז השתתף בביצוע אבנר קנר וקבוצת בנות ממקהלת העפרוני. שנה אחר כך ראיתי אותם יחד
דואט דינמי שופע אילתורים מענגים בין שניים שדם ספרדי זורם בעורקיהם. דואט נדיר בסוגו: פסנתר סטיינוויי פוגש בגיטרת פלמנקו. קמילו וטומטיטו עושים את זה בלי פרקשנס, אבל כלי ההקשה קיימים בקצב הפנימי שלהם. ההתחלה מאוד מחניפה: "ספיין" של צ'יק קוריאה,
1988. שיר שפתח את "רק בן אדם" של שלום חנוך. 34 שנים אחרי – שיר נצח. אז בביצועו של חנוך – צמרר. הליכה של האיש הבודד נגד הרוח ביום חורף קודר. בדידות מזהרת שחוברת להליכה נגד הזרם שמייצרת עוצמה אישית,
נס החיבור בין מילות המשוררת לאה גולדברג ולחנו של דני ליטני התרחש בשיר הזה. זהו שיר נעורים צלול, המתאר מפגש אהבה – כולו עדנה, תום וטוהר. לבלוב של גן, פריחת אביב צחורה, השקיפות הצלולה של חלונות מצטלצלים עם רוח. דבר
עם יותר מ-80 מיליון תקליטים שנמכרו ברחבי העולם, שאקירה היא האמנית הלטינית הנמכרת ביותר אי פעם. היא זכתה ב-11 גראמי לטיני, מה שהעניק לה שיא גינס. עשתה קריירה ענקית מ – 'Hips Don't Lie' ו'Whenever Wherever'. היא מגה כוכבת. היא
בסוף השבוע נשפכו הרבה מילים על סטיבן סונדהיים, המלחין היהודי אמריקאי שכתב והלחין עשרות מחזות זמר ביניהם שיר אהבה נדיר – Sends In The Clowns, שיר אלמותי שזכה לעשות ביצועים של מיטב הזמרים ממבחר ז'אנרים. השיר מהמחזמר A Little Night
"חיי הם כפצע שאני מגרד כדי שאוכל לדמם / מקיא מחדש את המילים שאני כותב כדי שאוכל להזין / ומוות גדל כעץ שתול בחזי/ שרשיו הם לרגלי, אני הולך כדי שזה לא ינוח… "מנסה לדחוף את הצבעים דרך הפריזמה חזרה
זיכרונות, סדקים, שתיקות. פחדים. המילים נועדו לייצר דרמה על נתק ביחסים בינו ובינה. הקצב והמנגינה – מעלים אותה (את הדרמה) על אוטוסטראדת פופ נוחה וקולחת, טון תחושתי שנע על פס קול קצבי משדרג. המטרה היא לזכך את הפחד והמצוקה בצלילים
"חיינו הם גלגל" – שר בועז שרעבי בהתרגשות בשיר המתאר את משמעות החיים בגוף שני ציווי ("אחי שלי הקט הקשב") בשיר רווי פרטים שיש בהם עירוב מציאות אכזרית ("מדי הקרב עליך" "ועל ליבך החרב"), הזמן האכזר המאיץ את חיינו החולפים
אנחנו נמשיך להתפעל מהמטפורות של נתן אלתרמן. לפעמים שירו מאתגר כפתרון חידה. "את הלילה שלך מרגיעים", כתב המשורר אחרי סערת האהבה הגדולה, התחושה שלאחר שנעזב, שגרמה לו זעזוע: התוגה שהשאירה אחריה אף גדולה ממנה. היא דבקה בלילה ההוא שעזבה לבדד. בכל חלקו
ואו. פשוט וואו. הכי הרבה קאברים לבוב דילן. זה זמן לחגוג לו 80 (נולד 24 במאי 1941 במינסוטה) עם למעלה משבעים קאברים. אני חייב להודות שמעולם לא הקשבתי לכל כך הרבה שירים של דילן בבת אחת כמו באלבום המרובע הזה.
דוד לביא הוא יותר מזמר. הוא פרשן נפלא. אמן בוגר. הוא בתוך השיר, לא אחריו, לא לפניו, החצנה רגשית שמגיעה משילוב של הפנמה רציונאלית ואמוציונאלית. הגוונים בקול, העליות והירידות בטונים, הפלצט, התחושתיות המבוקרת לוקחים את השיר של רונה קינן למחוז
שירים שכתבו נופלים לעיתים יותר חזקים ממצבת אבן. כמה אירוני, שהמילים הפשוטות נשארות חקוקות כזיכרון צורב וכואב כשהן הכי אותנטיות, נוגעות בפשטות באמת, כמעט מתעדות את המתרחש. עידן עמדי הלחין ושר ברגישות במנגינה נוגעת ומגעת בעיבוד הנוגה של עמוס בן
הסיפור של עידן אינו חביב. הוא נוגה. קולו מקונן במנגינה נוגה ומחלחלת – "כל אשר אכתוב, לבטח יעלם, כל אשר אומר לא נאמר, אותו סיפור של השגחה מונח על השידה" למרות שהשיר הפותח ("לאט לאט") משדר אווירת נכאים, המוסיקה המינורית
"עוד מעט נהפוך לשיר" – הוא השם האירוני (מתוך שירו של שלמה ארצי "הו לעזאזל") שנתנו לפרויקט, כאילו יזמיו מדברים בשם הנופלים הכותבים, שצופים את סופם. צריך להודות: האירוניה מקופלת בתוך מציאות אליה התרגלנו, שבכל שנה מתווספים עוד שמות למצבה
לנה דל ריי נשמעת זמרת קברט פאם פאטאל, נוכחות קולית מסתורית. מי שהחמיץ את Video Games, הקודם שלה, זו הזדמנות להתחיל. Born To Die , גם שמו של אלבומה שיצא בתחילת 2012, הוא אף מיוחד ממנו (מ"וידאו גיים") השיר נפתח
ב -1983 סטינג, אנדי סאמרס וסטיוארט קופלנד היו לכודים במשברים רבים – מנישואים לא מוצלחים ועד האלבום שלא בישר אחדות אומנותית כמו Ghosts In The Machine. על Synchronicity הוטל עומס של ציפיות להיות יצירת מופת שנולדה מתוך דמעות ושברים. לאחר
"הבת שלי אומרת: אמא את שרה כל כך שקט, למה את לא זועקת?" (דברים של אתי אנקרי, מתוך חוברת הדיסק החדש) אתי אנקרי מעולם לא זעקה זעקות מלודרמטיות במוסיקה שלה. הפעם – עוד פחות. אחרי ששמעתי 12 שירים, הייתי אומר –
