בדיעבד אלון אולארצי'ק יכול להרשות לעצמו לומר: בזכות אלעד אדר התחדשתי. אלעד אדר יגיד לעצמו: הייתה לי הרגשה נכונה. אלמלא אולארצ'יק לא הייתי מגיע לשירים האלה. שניהם, אגב, צודקים. בדיעבד, גם שיטת העבודה הוכיחה את עצמה – מסגרת מגבילה לפיה
נזכרתי בניקולה סטילו (איטליה) ורביעיית מתן קליין (ישראל) מנגנים "סמבה ברגל שמאל" של יעקב גלעד ויהודית רביץ במסגרת המופע "ריקוד החליל מצ'ט ועד ברזיל" בפסטיבל ג'אז תל-אביב 2013. זה היה מפגש ייחודי מרתק ודינאמי בין שני חלילני הג'אז. סטילו הוא
גם שרה. גם ניגנה. ובעיקר – רוחה הייתה על הבמה. משב רוח פרצים. בשביל כריזמה לא צריכים מיתרי קול. על הבולבול טראנג ניגנה אישה, שגם הסרטן נכנע לעוצמותיה הרוחניות המופלאות. אהובה עוזרי הביאה לבמה לא רק את מיומנותה כנגנית וירטואוזית
מה הביא את עמיר בניון אל "אותה ילדות נשכחת" של יעקב גלעד ויהודית רביץ? –ההוויה שלו, הילדות שלו, הניגון שלו? לא הייתי מוחק שומדבר. יש שירים "מסוכנים" לקאברים בשל הביצוע המקורי שלהם. השיר הזה מזוהה מאוד עם הביצוע של נורית גלרון. אבל
"העיקר זה יוני", התבדח שלומי שבן אפרופו שמו של הערב, באחד הרגעים במהלך המופע, כשהוא מנסה בצחוק כמובן לשכנע את רכטר להשחיל שיר שלו. שבן נתקל בהתנגדות: "עם כל הכבוד", סח רכטר, "זה ערב שלי". בסופו של דבר הסכימו לדואט של פשרה של
דני ליטני היה בשוק. לא סיפרו לו, או שהוא לא שמע (אמיתי, עפ"י מצב שמיעתו), או שהוא לא רצה לדעת. או שזו הייתה באמת הפתעה סודית. ערב מיוחד לכבודו? מה שנה משנתיים? למה ואיך? מה עולל? מה קרה? מה רוצים
"וידוי" של פן וארגוב הוא אתגר לכל מבצע. כמעט כמו תפקיד גדול לשחקן במחזה. המשורר אלכסנדר פן כתב את השיר בשנת 1941. הוא פורסם לראשונה בעיתון "דבר" ב-10 באפריל 1970, והוא האחרון מבין שיריו של פן שראה אור עוד בחייו.
מי שאלרגי לפריחתו של הפקאן יודע שהאביב הגיע, זמן נפלא לשיר אהבה חדש. אצל קרן פלס הפקאן אינו מגיע במשמעות של רגישות אלרגתית, אלא כחלק מתחושה של התעוררות והתחדשות. הפקאן ופריחתו, גשם קטן, עציץ של פרח זקן, עדנית של אוהב-לא-אוהב. על רקע כל ההתעוררות
