מוזיקה ישראלית

את מי היא מזכירה לכם בשיר הזה? נכון מאוד. גם אני שמעתי נינט. לא בטוח שזה ב"אשמתה" של רז שמואלי, אבל הדמיון כל כך גדול שזה עלול להיות בעוכריה, אם הקו הזה יימשך גם בשירים הבאים.. הטון, הדיקציה. גם בעיבוד

בטח שקיימת על הלשון הקלישאה הזה הזו – שרה מי? כי איזו זמרת בסוף 2012 קוראת לעצמה שרה. מצד שני – יכול להיות רעיון נחמד לטרנד של השמות ההם. תארו לכם מצעד פזמונים עם שושנה, יוכבד, פנינה ויפה. קוראים לה שרה

מברוק על ההעזה: בימי חורף שבהם כל שיר שני הנשלח לרדיו הוא בלדה נוגה ומהורהרת, משגרת קטלין רייטר רגיסטר גבוה, סול-פאנקי טעון, כאילו היא אומרת: בואו נמשיך מהנקודה שבה נפרדתי מכם ב – The Voice. הטקסט רזה. "בוא ותזכיר לי

אינם מבינים, אינם יודעים איך להגיב? מי היריב, מי נגד מי? על מה לא מוותרים מה רוצה גד אלבז להגיד? שמעתי בליל מעורפל של משפטים. אלבז ניסה לשוא לייצר מזה דרמה, העיבוד ביקש ליצור סרט מתח עם קישוטים פסואודו אוריינטל

עומר אדם הצטלם מראה רטוב לשיר הזה. לא יכול להיות שאלו דמעות. כלומר לא הגיוני ששפכו לו דמעות על הראש . פרט לכך, התמונה לא משדרת דיכאון כמו בשיר. פנים אופטימיות. הכל בסדר. אני הרי לא מאמין לצליל מהיבבה שעולה

לפני השיר "מלטף ומשקר", דיבר עברי לידר על אביו שנפטר. נמלא געגועים. רעד בקולו. ליטף ולא שיקר. שלח את הקהל הביתה לצלצל להורים. זה רגע מכונן, כמעט פסק זמן בחגיגות עברי לידר 2012, שהגיעו להרבה שיאים צפויים. חגיגות? לא תמיד

והיום, תלמידים יקרים, נלמד שיעור באינטרפרטציה. במובן המילולי המדויק – פרשנות. במובן המוסיקלי – גרסה, תרצו Cover. מה קורה כשמלחין עושה קאבר לעצמו אחרי הרבה שנים? כשמדובר ב"מלאך" (מילים: מאיר גולדברג) וב"ענוג" (מילים: חנה גולדברג) שהלחין דודי לוי – קורים

יפעת גורן שרה בטון מלא צער על מצב מדכדך עם עצמה ("שום דבר לא הולך לי היום") שמקרין על היחסים עם העזר כנגד. מצד אחד – הרצון להתמודד עם בעיותיה בלי להעמיסן עליו (החיצים שהיא משליכה עליו). מאידך – חוסר

הנה הבשורה מבית גיספן את אהרון: "אין כמו אהבה". ואללה. איך לא חשבנו על זה. אין כמו אהבה. שנעבור מיד למוסיקה? אחרי משפט כזה, מה יש עוד לומר על הטקסט. למה לבזבז מקום. אבל הערה קטנה: מילא האינסטנט הזה על אהבה,

הוא מעודד אותה. יש לך הכל: את יפה-חכמה, אז תשחררי, תצחקי. תאהבי. פשוט? – כן . אבל –כלום. סתמי, פרוזאי, חסר קמצוץ של מקוריות, גם הטון של שגיא צורף  – פלאטי, מנוכר. המנגינה וההפקה המוסיקלית עוד איכשהו מצילים. זהו שגיא צורף סולו

"מגביר חזק את רשימת השירים?". זה סלנג? ורק אחר-כך "בוחר מה לשמוע?" ומי עניין האנשים שאומרים "שאין לי את הכוח" כוח למה? לרקוד? והכדור? מה בדיוק לוקח? נו, טוב. תגידו – כולה שיר דאנס קליל, מה אתה כבד כל כך

"תסתכלי עלי, עכשיו אני מדבר", אמר הגבר לגברת. יש לו סיבות להיות קשוח איתה. תקראו את הטקסט ותבינו. או שזה ייגמר ברבנות או במעון לנשים מוכות. מצד שלישי: אולי בכל זאת יגמר בסדר, כי דווקא משום שהיא קשה ובלתי מושגת

שלום חנוך לא הופיע במה שמכונה "הפגנת המיליון". הביע הזדהות, אבל לא הסתדר לו מבחינת הלו"ז וההופעות. לא בטוח שדווקא שלום חנוך היה הכתובת המדויקת לערב כזה. הדג נחש הגיע בעיתוי הנכון. להקת מחאה פאר אקסלנס. למעשה – להקת המחאה

תוגת אהבתו. אחרי 11 שירים התחושה היא – כל יישותו של רובי קסוס סובבת ציר רומנטי לא רק של כמה-אני-אוהב אלא גם חי-את-עצבון-אהבתו. תרצו – מעין בלדת אהבה אחת ארוכה בטון מרוגש, כמעט אחיד. צלילי קלידים ואקורדיון (איתמר גרוס) משתתפים

לאורך האלבום יש תחושה של זמר בפסיכותרפיה עצמית. "תצעק" כולל הוראות והתראות עצמיות להיחשפות (מול קהל) ללא עכבות, משפטים נדושים כמו "אל תתאהב בעצמך". אבל כפיר אפשטיין לא בא מהצעקה הטראומטית. לא טרגדיות אישיות,  אלא מהרגש המלטף והמפייס. הוא סטורי טלר

עזבה-שנאה-כעסה-קללה-הכתה-ליטפה. אהבה. אהבה – מלאכה קשה. לי גאון ניסחה יחסים בפשטות. מה שמונע מהטקסט להישמע פשטני הם המנגינה הצנועה והטון שמשדר אמינות. גאון שרה מינימליסטי, בלי ללחוץ. מבלי להראות שהיא זמרת רגש. העצבות מגיעה ממתחת למיתרים. העיבוד וההפקה משאירים אותה

אינני יודע אם נדב אסולין תיחקר את מרגול ביוגרפית, כדי להבין מה דחוף היה במקצב "במרוקאית", או שהשיר מגיע ממקורותיו-הוא. זו אינה הבעיה. הטקסט כל כך רזה, שטוח, סתמי, מנוסח מגושם (למה "אני פגשתי"? אי אפשר "פגשתי" בלי "אני" וגם:

זה קיץ, או כמו ששר יוני פוליקר "זמן רדוד שטחי". החום מביא איתו משהו אחר? לא מי יודע, גם לא הכי חשוב. כמו שהטקסט נשמע סתמי גם המוסיקה הקצבית אינה לוקחת למקומות יצירתים גבוהים. השבוע ראיתי את יוני פוליקר בהופעה

תנו לי להבין משהו: השיר הזה יוצא רק מפני שאנחנו בתוך הקיץ? כי כסינגל ראשון מתוך אלבומו החדש – הייתי מהסס, אם לא גונז. נראה שהקיץ אינו מקור השראה כזה שחייבים לכתוב עליו שיר. למה אני מתכוון? אני מתכוון לקסם.

מזמן לא שמענו על (את) ליבי. והנה, מגלים אותו אצל עידן יניב. תרצו: עידן יניב הגיע לבקר את ליבי כדי לקונן שאלון אהבה: "עד כמה זה נראה לך נכון לאהוב אותי?" – אחת השאלות. אם אנוכי הנערה, הייתי מקמטת מצח.

חבר אמר לה שלגעת בו זה מטרף, חבר אמר לה שממנו צריך להיזהר. השירה כואבת-דואבת-מיוסרת. פסיכולוגיה של אוהבת שהולכת על בהונות האצבעות. זעם, כעס עלולים להרוס לה. נגה שלו מדייקת לשדר את התסכול בקול וטון. בלדת רוק. נטענת לאט, בהדרגה,

אתם רוצים להגיד לי שעומר אדם ממלא את קיסריה ודניאל דור לא?! איפה טעינו? איפה הוא טעה? זה בגלל שהוא "אשכנזי" ואדם "מזרחי"? תסבירו לבור ועם ארצות כמוני – למה דניאל לא ואדם כן. אילו אני נערה בת 14-15-16, בטוח

"נשמה" היא מילה עוברת לסוחר במחוזותינו. עושים בה שימוש כמעט בכל קונטקסט ("נשמה שלי" –הוא ביטוי המוני שגור ונזיל במובן של אהוב-אהובה) . היא מגיעה גם לשירים המולחנים לעיתים בקלות בלתי נסבלת, כמו השימוש שעושה בה אודי דוידי בשיר השני

"קונצרט וידאו", קראו לערב. לא "שורות של אנשים", כשם אלבומם החדש. בדרכי לאמפי שוני, הסקרנות פיעמה. מה רע ב"שורות של אנשים"? לא שם מסחרי מספיק? ואולי הוידאו הפעם הוא מרכיב כזה דומיננטי, משהו מעבר להקרנת וידאו ארט מאחור – שראוי

גלי עטרי ממתינה ליוצרים הנכונים כדי שיבואו בשערי עולמה המוסיקלי. דוגמאות: קובי אשרת בעבר, סגיב כהן לאחרונה, והנה – עמיר בניון. הנועדו? אין לי תשובה מדויקת. נדמה לי שיותר מאשר מדובר בזיווג משמיים, עטרי התאהבה בכתיבתו. זה עדיין לא אומר