אז מיהי סופרטרמפ? זו של "השיר ההגיוני" (דגימת סאונד למטה) , אולי הכי מלהיב- מוכר- ידידותי שלהם, או של "גודביי סטרנג'ר" או של "פשע המאה" משנת 1974? איך תגדירו את הלהקה הזו? פופ רוקרים מיינסטרימיים ידידותיים לאוזן, או חבורת רוק
אנחנו בפינת הנוסטלגיה. והפעם – פינה חמה. אוסף נעימות שיצא ב-1995, שרבות מהן נושאות מזכרת. התוכנית היא "הליכה בחלום" של רשת ג'. האוסף המשולש התאפשר בזכות שיתוף פעולה בין רשת ג' לבין ארבע חברות תקליטים. עפרה הלפמן – ערכה. המפיק מטעם חברת התקליטים
אנחנו אוהבים להשתמש בצירוף "פס קול חיינו" – גם בלי שהקולות באמת ליוו את חיינו. כשמדובר בנעימות שפותחות תוכניות יומיומיות/שבועיות ברדיו – הקולות, הצלילים, המנגינות מצטרפים יחד למשהו שאפשר לכנותו – פס קול חיים. אין כמו צלילים לעורר את בלוטות
מהו שיר הסלואו המורח-מרטיט-רומנטי המרגש ביותר? מה שעשה לי Michelle של הביטלס בשישים, לא עשה לי כמעט שום שיר אחר. הרטטים ההם חוזרים במשבים נוסטלגיים ערים. הסלואו שזוגות רקדו בחתונה שלהם. הסלואו שעושה דג'ה-וויים. סלואו האהבה הגדול. סלואו המחץ. אבל
איך נשמעים השירים של "החלונות הגבוהים" כ – 55 שנים אחרי שהתקליט הזה יצא? הסטורית, ויתקנו אותי אם אני טועה, זה האלבום הראשון שאפשר להגיד עליו – אלבום פופ ישראלי. "האחראי" העיקרי הוא המלחין ומי שגם עיבד – שמוליק קראוס, ואילו שני האחרים
תחושות אישיות, שכולם מרגישים: יש דבר כזה – מוסיקה של נסיעה. לא לאט מדי. לא מהר מדי. מידטמפו. דאנס לא הכי מתאים לנסיעה בכבישי הדמים הארץ. שירים מסוימים לא רק מצטרפים, הם גם נותנים להרגיש כביש שרץ. אספלט שמתחלף. תלוי
אנחנו בפינת הנוסטלגיה. פינה חמה. אוסף נעימות שרבות מהן נושאות מזכרת שיצא ב-1995. התוכנית – "הליכה בחלום" של רשת ג'. האוסף המשולש התאפשר בזכות שיתוף פעולה בין רשת ג' לבין ארבע חברות תקליטים. עפרה הלפמן – ערכה. המפיק מטעם חברת
יום אחד זה יקרה-יבוא כאילו היה שם תמיד. היא מבטיחה לו. המנגינה של עידן מעדנת אותה. העיבוד של עברי נושא אותה על כפיים. שיר של אמונה ותקווה. ובקטע הזה היא עכשיו חזק. ריטה מנסה לאפק את הדרמה. להתכנס. האם ריטה שינתה את עורה? האם הסתגננה? זו אותה
פיק רוק אלקטרו פופ על רקע מדונות בתוך אמבטיה סטייל אמנות קלאסית (חוש הומור או רצינות לשמה? ולמה הן לא רוקדות?), טקסט אינסטנט שמחובר היטב לצלילי הדאנס, שאמנם – כמה לא מפתיע שולחים לרחבות בלילה. ריקוד שלא נגמר – כמו
כמו הצוענים במהותם – למוסיקה צוענית אין זהות ברורה. צוענים הם עם נוודים שמוצאם המדויק אינו ידוע, אם כי ההשערה הרווחת היא שמקורם בצפון מערב הודו. בפי עצמם הם קרויים רומה (Roma, רום ביחיד). כיום שבטי הצוענים חיים בעולם כולו,
כמו ב"מנהרות הזמן" הקודמים, מדובר בשם סתמי שלא אומר שומדבר לגבי המוטו של האוסף המתבסס על תוכנית רדיו של ירון אשבל. יכול להיות שקיים איזשהו ביקוש מהעבר שאשבל ופונוקול עלו עליו, אבל אם מחפשים מוטו אז הוא: איך לייצר תמהיל קצבי מתקתק
2022. כן, אנחנו ב-2022. על השיר שפותח את האוסף – Love Is Many Splendored Thing כתוב – שנת 1955. שישים ושבע שנים כבר עברו, וכשאני שומע את "ארבעת האסים" (The Four Aces), אני חוטף שבץ לב נוסטלגי. האסים האלה יחזירו
רגאיי הוא סגנון עממי במוסיקה שנוצר באיים הקריביים, בעיקר בג'אמייקה, בשנות ה-60 של המאה ה-20. מתאפיין בחזרות ובמונוטוניות מסוימת, ובתמלילי השירים העוסקים בעיקר בגאולה ובמחאה חברתית. מוסיקת הרגאיי Reggae אמנם מגיעה מג'אמייקה, אבל שורשיה נעוצים בריתם נ' בלוז של ניו-אורלינס.
ג'אז לרגעים "בלתי נשכחים"? למה התכוונו העורכים? האם לצלילים שמזכירים לנו רגעים כאלה בחיינו? שמסייעים בידינו לתחושת ה-דז'ה וו או אולי הקטעים כשלעצמם הם האולטימטיביים, ה"בלתי נשכחים". אחרי ששמעתי 13 קטעים, ג'אז מלודי להפליא, הייתי בוחר ב"ג'אז לרגעים רגועים". רגע
אני מכנה את האוספים האלה – החולשות הנוסטלגיות של הקולקטיב. ל"שירים בצרפתית" יש חולשה מיוחדת. "שירים בצרפתית" היה מושג גם אצל מי שלא הבינו חצי מילה בצרפתית, ממש כמו "שירים באיטלקית", שגם להם הייתה עדנה שתוקפה לא פג מעולם. "שירים
סובבו את שעון מנהרת הזמן 46 שנה אחורה, שנת 1963, שיר קאונטרי – "סוף העולם", על אהבה נכזבת, בביצוע הזמרת סקיטר דיוויס מגיע למקום השני במצעד הבילבורד, למעשה הוא כובש את כל סוגי המצעדים בארה"ב – גם במיינסטרים (Adult Contemporary)
השיר הוא על צעיר מדופרס שאינו מוצא את מקומו בעולם הזה. מול החיים הריקניים, הוא מחפש מפלט מפני כאבו. המילים dreams in which I'm dying are the best I've ever had The אומרות מחשבות על התאבדות כדי לחסוך כאב.הלהיט הראשון
רציתי לשמוע את דעתו של נתן זך על מוסיקה ישראלית עכשיו, אפרופו מפגש איתו ועם נורית גלרון לקראת אלבום שבו היא שרה משיריו. זך מזג לעצמו כוסית יין אדום והתלבט מה חריף יותר לומר – "דרעק" או "זבל". ואחרי ששמעתי – הבנתי שכשנכנס יין,
בישראל מוסיקה יוונית בדרך כלל יציר כלאיים בידורי – פשרה מסחרית בין צליל גיטרות חשמליות לפולקלור יווני-ים תיכוני. המוסיקה העממית היוונית האותנטית היא אחת המורכבות והמתוחכמות בין כל התרבויות המוסיקליות בעולם – רבת גוונים, שורשיה עוד לפני הולדת ישו. הסטורית, הרמבטיקו Rembetiko על הסתעפויותיו הוא הסגנון של
שירי האהבה של הקאנטרי? אילן בן-שחר שאסף וערך, לא ממש הלך על קונספט של איתור שורשי הקאונטרי ודגשים על הזמרים האותנטיים של הסגנון. אותו עניין בעיקר המיזוג בין פופ וקאנטרי או הגעגוע לצלילים מוכרים מהימים שסלואו היה "קרייזי" בביצוע פטסי
Nights in white satin הוא אחד הסלואיים הגדולים של כל הזמנים. המודי בלוז הקליטו את השיר הזה עם גוף תזמורתי שנקרא The London Festival Orchestra – שמעולם לא היה קיים כהרכב רשמי. מדובר בנגנים ששרותיהם נשכרו כדי להקליט עם המודי
כמו הצוענים במהותם – למוסיקה צוענית אין זהות ברורה. צוענים הם עם נוודים שמוצאם המדויק אינו ידוע, אם כי ההשערה הרווחת היא שמקורם בצפון מערב הודו. בפי עצמם הם קרויים רומה (Roma, רום ביחיד). כיום שבטי הצוענים חיים בעולם כולו,
לשמוע את ג'ולייט גרקו זה כמעט כמו לצבוט את עצמך, כי גרקו היא באמת אגדה שנדמה לך שהעלו אותה מהאוב, כאילו הגיעה מעולם של רוחות רפאים. הפנים הלבנות האלה, האיפור העמוק הזה, הלב הזה שעדיין פועם מאחורי הבגד השחור. והיא
מטבעם – אוספים אינם עוסקים בהגדרות. הם עוסקים בלהיטים. אף רוכש לא יבדוק אם אם I Gotta Feeling הלהיט הגדול של המוסיקה השחורה לשנת 2009 עונה אכן על ההגדרה "ריתם אנד בלוז אולטימטיבי". העובדה שהוא שהה 14 שבועות בראש מצעד הבילבורד במהלך
יפיופה בואי אלי / תני לי נשיקה על השפתיים/ יפיופה בואי נעוף הלילה לשמיים. "יפיופה" הוא קורא לה. מה קרה ל"יפה שלי?" למה-מה? "יפיופה" יותר מעודכן? ואולי זה הראש שלהן, שיקראו להן "יפיופות". אלו אני בחורה, הייתי נעלבת. כל זה
בשנים האחרונות אני בוחר להאזין למוסיקה ברדיו לא לפי המגיש או השדרן שלה. מוסיקה היא כבר מזמן מוצר רנדומלי, שאתה צורך לפי צרכים אישיים מידיים, ובעיקר כשאני בפקקים: לוחץ על כפתור ועל עוד כפתור – אולי אגלה את שעת השידור,
אני בוחר להאזין לרדיו בשיטה רנדומלית. לוחץ על כפתור על עוד כפתור – אולי אגלה את שעת השידור שארצה לחזור אליה בשבוע הבא. הפעם לחצתי כאן 88. שבת בין 12 ל-14. אנחנו בתקופת החגים. הכבישים מתארכים. יש זמן להאזין. התוכנית נקראת 60-90-60 עפ"י יחס
כמה שעות אחרי ששמעתי את הדיסק החדש, התייצבתי למופע הבכורה, או כמו שנהוג בימינו לומר – ל"השקת הדיסק", לשון הורדת הספינה החדשה למים. קברניט הערב התיישב במרכז הבמה והנחה את ספינתו למשוט במבוכי קיומנו היהודי בארץ הזו, נכון להיום. באולם
מי שלא היה בהופעה הזו – לא יודע מהו בלוז. זה לא רק ג'יימס קוטון הקשיש שתפס את מקומו בישיבה באמצע הבמה אחרי הקטע הרביעי ונשף בחוזקה במפוחית זעירה שנבלעה אי שם בין עיניו לפיו. זה לא פחות ואף יותר
השיר הנצחי, שמעורר אצל רבים געגועים לרגעי האהבה היפים שלהם, נכתב ב-1933 למחזמר "רוברטה" עם בוב הופ. מילים – אוטו הרבאך. מוסיקה – ג'רום קרן. ב-1934 זכה השיר לארבעה ביצועים של פול ויטמן (מקום 1) ליאו רייזמן, אמיל קולמן ורות' אטינג. גם בשנים הבאות השיר הוקלט
