שלמה יידוב זיהה את הקהל. "אני עושה טעות שאני מדבר בעברית". הוא צדק. לערב הזה מתאים יותר השם El Primer Amor, אבל כשהוא הגיע ל"ימים לבנים", ושמעת את שירת הקהל, הבנת שהקלאסיקה הזו חזקה יותר מ – Volver של קרלוס גרדל ומ"אני בא להציע את ליבי" של סיטו
איש קטן בן 89, מסביר מדוע הוא מסתפק בלשיר, ומעדיף לדלג על הצהרות פוליטיות. תנו לשארל אזנבור שעה, והוא יסביר את הסוגיה, אבל אם תלחצו אותו מעט לקיר, הוא יגיד משהו על השואה של עמו, העם הארמני, ויצטער על כך שמדינת
מי שחשב שאי אפשר עוד להתרגש ממנה, צריך לראות את הדי.ווי.די הזה. עשרים וחמישה שירים פלוס בונוסים. מ-2 קונצרטים שנערכו בשני ערבים שבין ה-31 בדצמבר 1993 ל-1 בינואר 1994, מופקים כפי שרק סטרייסנד יכולה להפיק. הפרפקציוניסטית ביימה שאו עם תיאטרלי
רגע מכונן: עילי בוטנר שר. שפשפתי את עיני, עצרתי את נשימתי. חידדתי את אוזני: אכן עילי בוטנר שר. היוצר, שמעולם לא שר את שיריו, שמפזר אותם לכל העולם, וגם עולה איתם על הבמה – שר שיר אחד סולו – "מה שלא הספקתי לומר", הזכור מרן
יצאתי אל הלילה של רחוב הרצל פינת קיבוץ גלויות בתחושה ששמעתי את אחת הזמרות המרגשות שאי פעם הופיעו בארץ. כשסיפרתי פה ושם, שאני הולך להופעה של רג'ינה ספקטור, קיבלתי פרצופים עם סימן שאלה. מי? אבל מי ששמע את הדיסקים שלה
חגיגת המיינסטרים. היא דרשה מהקהל לרקוד איתה, והכריזה בסוף המנגינה שהיא מרגישה שהיא "במועדון!" ממש כפי שהשיר הכתיב."הרגליים שלי על המסלול / זה יום יפה / אני מסתכלת לשמים עכשיו / אני מוצאת את הדרך שלי". לאן סלין דיון עפה
ריטה מנסה פעם שנייה בקריירה שלה במסגרת פסטיבל הפסנתר פורמט סולידי-מינורי. ממקמת עצמה במרכז הבמה בכורסה, כמו מתמכרת ליגונה. נדמה לי שזה לא עבד. היא קראה לערב בי-סייד. את ריטה אי אפשר לקבל רק בי-סייד, או לתפור למידות של פסטיבל פסנתר כאילו באינטימיות.
"כמה שטוב שבאת הביתה", מרכך הצמד את הקהל האוהד בקיסריה. "ספר מה נשמע, ספר איך היה, למה לא שלחת גלויה". "כמה טוב שאתם כאן", אומר שלום לקהל. יש אווירה של אושר באוויר.הדיסק הכפול יצא כאלבום מתנה מהודר לחגים. שכול הצורבים יחשבו פעמיים
נגיד את זה עם כל התרתי משמע: הדואט הזה נולד משמיים. דניאל זמיר (סקסופון) כינה את אביתר בנא "קדוש". אביתר בנאי חייך מפינת הפסנתר שלו. האם חש גם הוא תחושת רוממות והאלהה? שנרד טיפה לאדמה? בטח ששניהם מחוברים לשכינה. שניהם עברו מהפך
הקהל שר את השירים, ילדים עלו בסוף המופע לרקוד, ואחד קטן עשה נפלא הליכת ירח. מחוץ לאולם התנפלו עליו כאילו מדובר בדבר האמיתי. מבחינתם – זה היה כמו לראות את מייקל ג'קסון. אז כן: מייקל פיירסטון נראה כמו מייקל, הולך כמו מייקל,
לא מוגזם להגיד: ג’ושוע רדמן הוא הקולטריין של תקופתנו. סקסופוניסט יוצר, סגנון אישי, טון חם, אימפרוביזציות מדהימות ואתגרים יצירתיים. ג'ושוע, בנו של הסקסופוניסט האגדי דיואי רדמן, ענק הג'אז שביסס את מעמדו במהלך שנות ה-90 כאחד הסקסופוניסטים הבולטים בג'אז המודרני. הטריו שלו
חיפשתי דוברי עברית בקהל. האוזן קלטה רק צרפתית. אנחנו בתל-אביב, לא באולימפיה בפריז, אבל מישל פוגאן הרגיש לגמרי פריז. פטפט וחפר בין השירים לשמחת הקהל המפרגן. זה היה מופע לקהילה צרפתית, שחיפשה את השנסונר מפריז בארץ הקודש. הם אפילו שרו
רגע, יכול להיות שהייתי בהופעה הזו? היא כל כך מוכרת לי. השירים. הנגנים. העיבודים. אפילו פיטר רוט זכור לי מההופעה הקודמת של אשדות. אורח לנצח. בכל זאת הבדל: הגיעו שלושה שירים מהאלבום החדש. האם זה שינה במשהו את אופי ההופעה?ממש
עכשיו זה הוא. תכירו: ארקדי דוכין. קיץ 2018. גן הפסגה ביפו. לילה לבן. הופעת חינם. כולם מוזמנים. כיוון שאני מתגורר ארבע דקות הליכה משם – גם אני הוזמנתי בלי להירשם ברשימת מוזמנים. כמי שכותב על מוסיקה, הופעת "חינם" היא חלק
איזה אולד פאשן אני. בסוף מסיבת העיתונאים במלון שרתון, כולם רצו לעשות סלפי או צילום עם א-הא. אני חייב לבדוק מה לא בסדר איתי (שלא הצטלמתי איתם!). מצד שני טרדה אותי השאלה: ווט דה פאק. מה כל כך חשוב בלקחת
ציפיתי שיקרה משהו יותר מעניין/ מורכב בערב האינטימי הזה של אלון אולארצ'יק. אחרי הכול – פסטיבל ג'אז תל-אביב, משהו שמסקרן אותן ברמה של מה הוא יכול לעשות עוד עם שיריו במונחים של אלתור. וכמו שאני מכיר את הנפש של המוסיקאי,
"יאללה בלגן", צעקה עדן בן זקן. המופע היה מה-זה-בלגן. רקדנים פיזזו בלי קשר לשירים על במת T. די.גיי עלה לתקלט על שיריה. תאורת רצח, תמרוני עשן. תזמורת עשרה נגנים נתנה בראש, שלושה זמרי ליווי שנשמעו חלש, שלל אפקטים וקונפטי בסיום.
מירי מסיקה שרה בערבית ובהשראה של מוסיקה ערבית באלבומה החדש, "אלוהי הדברים הקטנים". האלוהים שלה לא השתנה, הוא לא נהיה לפתע אוריינטאלי, אבל אני רק יכול לנחש, שיש מי שלחשו על אוזנה את השם "דיקלה", או שהיא הבינה בעצמה לאן
מתאימה לו, ליונתן רזאל, תזמורת סימפונית. כמעט שידוך משמיים. פרט לתקלה מוזרה, שבה החליף את כיסא הפסנתרן בארגז (מחשש לקריסתו), הקונצרט עם התזמורת הסימפונית ראשון לציון זרם נפלא. זה לא היה עוד אירוע פופוליסטי, בו תזמורת סימפונית משחררת עניבות כדי לעשות
20 שנה חלפו מאז הופעת ההשקה של "מלטף ומשקר", שראיתי במועדון הלוגוס ז"ל בת"א. חזרתי לביקורת ההיא, ותודה למחשב ששמר את שכתבתי אז: "אם למישהו יש בדמיון מודל של כוכב רוק, זה לא עברי לידר. הוא נראה הילד הכי טוב
היום לא מחפשים רק ג'אז בפסטיבלי ג'אז. מי ששואל מה ליסמין לוי וללולה מארש וג'אז – צודק בשאלתו. ג'אז כג'אז הוא ככל הנראה מלכודת מסחרית. בשביל סולד אאוט אתה צריך את יסמין לוי. מה לזמרת הלדינו, הטנגו והפלמנקו המופלאה ולג'אז?
ממשיכים במסע הטעימות בפסטיבל ג'אז תל אביב חורף 2016, שכמו פסטיבלי ג'אז רבים בעולם נפתח כמניפת ז'אנרים צבעונית. באולם מס. 3 בסינמטק, ישב גיטריסט, אגדת ג'אז, שקוע בתוך עצמו, פנים לתוך הגיטרה ופרט במהלכים מסחררים, בטון cool ובמיומנות גבוהה. פאט
הפתעה: חאריס אלקסיו מגלמת את חאריס אלקסיו במופע שהוא תיאטרון משולב מוסיקה. האם הקהל שהגיע לבית החייל בת"א ידע מה מכינה לו הזמרת היווניה המהוללת? – לא בטוח. אחרי 45 שנות במה, 5 הופעות בישראל, עולה חאריס אלקסיו לבמה לספר ולשיר
קשה להאמין שהקשישים האלה עוד מזוהים עם פאנק שנות השבעים, הגם שמעולם לא נשארו במחוזות ההם. אם כבר, אז הסטרנגלרס זוהו כצד הרך של הפאנק. העדיפו להגדיר את עצמם כפאב-רוק. היום, לקראת העשור החמישי של הלהקה, הסטרנגלרס אינם פונקציה של ז'אנר.
יגאל בשן של השנים האחרונות הוא כותרות של משהו-לא-טוב-קורה-לאיש. הנסתר האפיל על הגלוי. העיתונות חיפשה סיפורים בין מסדרונות בתי חולים. בשן אמר "כשיהיה לי נוח לספר את הסיפור – אספר". ואז קראנו כותרות של "עברתי את המשבר", "התקופה הקשה מאחורי".
מישהו בתיאטרון תמונע התאהב במושג Unplugged (*), ויצר סדרה של מופעים תחת הכותרת הזו, אבל לפי ההרכב הראשון בסדרה, נדמה כי מדובר יותר בגימיק שיווקי, מאשר בקונספט מוסיקלי: "הברירה הטבעית" עם שלמה בר אינה צריכה לנתק כלים מהחשמל, כי במהות היא
סוזן וגה עם תזמורת פילהרמונית? מה רע בפורמט של גיטרה אקוסטית, בס, תופים. אני אפילו מוכן לקבל סולו שלה עם החשמלית, שהייתה לצידה לאורך הערב. סינגר-סונגרייטרים מזן הפולק אינם משתגעים להעמיס על עצמם 70 נגנים. וגה בטח אמרה לעצמה: אתגר מעניין.
הרשת חשפה כבר הכל. היוטיוב יכול לחסוך כרטיס. זה לא רק השיר "תנו לי לבדר אתכם" שפותח את ההצגה, שנתן לרובי ויליאמס את השם לטור הנוכחי שלו. ויליאמס אכן חושב ומתכוון במונחים של תנו לי לעשות לכם שאו. הבחור פרופסור
אולארצ'יק צריך לצאת מהארון המוסיקלי שלו ולהצהיר קבל עם ומעריצי כוורת: אני זמר ג'אז, וזה סופי! הייתי מאוהב הרבה מאוד שנים, ועכשיו אני עושה לזה פומבי. ברשימת התודות יהיה מקום מרכזי לאלי דג'יברי, סקסופוניסט-על שיצא איתו ל"תה בשניים", ההרפתקה הג'אזית,
אחרי האלבום, הגיעה, איך לא, הופעת השקה, כולל אורחים בתפריט. חשש צפוי: נהנית מהדיסק – למה לקלקל את הטעם הטוב? צפירת ארגעה: הטעם לא רק שלא נפגע. נשארתי עם טעם של עוד. לא עניין של מה בכך למי ששומע בעשרים
