מוסיקה ישראלית

יש סיפור מאחורי הקלעים של השיר. לא בטוח שהמאזין הלא מיודע יבין את השתלשלות העניינים (*) או מה שמוביל מבית הכנסת ברחוב שד"ל בתל אביב לחיפוש אחר הדבר האמיתי. מה שתופס מיידית זה החיבור של אהוד בנאי לדאב-רגאיי, מקצב מתיידד

מנין הוא שולה את המנגינות האלה? כל שיר שובה ביופיו המלודי. קווי מתאר מלודיים שמתחברים להמיית ליבו. געגועיו לאהובה – משורטטים במדויק. המרחקים שמחדדים את הערגה. המרחוק שמעצים את הבקרוב. המוסיקה – סגנון משלו, אינו תלוי בזמן. על זמני. העיבוד

מה קרה לעומר אדם, שהיה לו דחוף להוציא אי.פי של חמישה שירי קינה ואכזבה  על פגיעותו של גבר מאישה שהיא כבר לא איתו  או שהיא לא בראש שלו? משהו קריטי שקרה לו, או שזה הראש השיווקי שלו?. יש תשובה אחת:

למה דואט? הרי השיר מושר מנקודת מבטו, לא מבטה. הוא המתבונן וחוקר אהבתו השבירה אליה. הוא הנווד בעולמה. הוא שמנסה לקרוא אותה מבעד לדמעותיה. אז למה בשניים? שננסה תשובה? קולה הוא כמו בן לוויה, מצטרף לתחושת הצער והנחמה. גם: מבחינת

.אם אתם אוהבי קלפטר ז"ל – תתעלמו ממה ש-Yes עשתה לשירו "דמיון חופשי" באמצעות נועה קירל.  קוראים לזה – הזנייתה של אומנות. כאנטיתיזה כקונטרה אלך אל פינת הנוסטלגיה.הוציא את קלפטר מהבויידעם ואתן לרוחות הרטרו להחזיר אותו. אנחנו בהקלטה חיה, בית

אוספים הם המצאה מסחרית של חברות המוסיקה.  עורכים לקט ממצה מכול התקליטים/דיסקים של היוצר זמר, אלא שבדרך כלל מה שנקרא "דה בסט אופ" בלעז, אלה הלהיטים הקליטים, בהנחה שיחפשו על שירים מוכרים. מכירים. מבחינה זו, האוסף של קורין אלאל מנסה

עידן שירי הניחומים שלאחר הסערה, וטובים שניים מן האחד. רוך וקושי דרים זה לצד זה. צד אחד "ריח חזק של הסוף" ומאידך כמה יפות האהבה והשקיעה. אין צורך לחפש את הקיטש בנרות. הוא מציף את העולם. הוא נמצא ממש כאן

זה רדיו? תתכוננו לשאלה הזו, כשמישהו יקשיב למוסיקה הזו במכונית שלכם. אתם יכולים לענות איך שבא לכם. מדובר בתוכנית רדיו שערכו לדיסק כפול. תמהיל לכביש הראשי. תקשיבו לתערובת אקלקטית מאוד של שירים שאמורים לייצג "סוף שבוע רגוע" – אריק איינשטיין,

מה זה "בית נורמלי"? בית ממוצע, לא מיוחד, רגיל? בית שאין בו טראומות, נטול דאגות וחרדות? היש איזו נורמה ל"בית נורמלי"? גיא ויהל משדרים בשירה מלנכולית סיפור פוסט טראומתי, שממרחק הזמן מייצר תחושות של הבנה, שחסרון "בית נורמלי" הוא בעיה

הצל של פוליקר מוציא אותו לקצב נסיעה, מלודיה קסומה, שיר שנטען במתח, הזמר מספר את סיפור המסע-יחסיו עם צילו מחוצה לו ובתוכו, מעבר אמוציונאלי שמגיע מנפש הזועקת  – "בוא נעוף רחוק אתה תהיה לי כנפיים  אל חיבור דמיוני  שהיה עד

"החלונות הגבוהים" שרו – "אם ביום א', אם ביום ד'/ אם ביום קיץ, אם ביום חורף/ אם ביום גשם, אם ביום שמש/ אם יום נפלא לי, או יום עצוב לי/ אם זה בלילה, אם זה בבוקר/ אם זה בערב, או

שיר האימהות והאבות הדואגים-דואגות מתגעגעים-מתגעגעות של כל הזמנים. "כמה טוב שבאת הביתה" נכתב לשלום חנוך עם חזרתו על ידי יענקל'ה רוטבליט לאחר שהות ממושכת בלונדון, והוקלט לאלבומו של אריק איינשטיין "יסמין" (1972). הוא נשאר אקטואלי ורלוונטי לכל עת במדינה שמרבית בניה הם

הילדים שלנו גדלים כל כך מהר, שלפעמים זה נראה כאילו הזמן פשוט נעלם והעבר הוא רק זיכרון מרוחק שכבר קשה לזהות. עילי בוטנר את ארקדי דוכין את רוני דלומי מתרפקים במנגינה חמה ומפעימה על ימי ילדות. בזיכרון הכמעט קולקטיבי הילדות

על רקע תקופה של חושך, מוש בן ארי ואביב בכר יצרו אלבום של אור גדול. אור אבל לא שמחה. זהו אור מעומעם. פרט לשיר הסוגר (שמו נכתב באנגלית – Maharina), אלה 10 שירים שמשדרים אהבת אמת, נחמה, גם אופטימיות זהירה.

אם ללב זה לא כואב – היא עפה. כל השיר הזה של קרן קריספיל הוא מעוף דאנס קליל. רוצה לומר: עכשיו משהשתחררתי ממלכוד האהבה, יש לי רגע של חסד, אלא לחשוב על ניתוק מהאדמה  ללא מכשולים, אני מקשיבה כאילו בפעם

אני חוזר לשיר הזה דווקא בימים אלה, כשבאוויר יש ציפייה לשינוי גדול, אולי לארץ חדשה.  מכניסים את השיר הזה למשבצת "שירי מחאה" בשל השורה "יש לנו ארץ למה עוד אחת". שלמה ארצי לא כתב שיר מחאה. הוא כתב מעין שיר

אני אוהב לחזור לשירים של הנטאשות. זה לא שכל שבוע אני מטפס על סולם להוציא איזה אוסף או את ה"בלה בלה", אבל הנה הזדמנות להתרפקות: מתאימה לי במיוחד המלנכוליות הפיוטית שלהם. דוכין המדוכדך תמיד השלים את שטרית הרומנטיקן הבלוזיסט. בואו

זה בסדר לבקש מאלוהים אהבה?  אלוהים? . כולנו זקוקים לאהבה. על איזו אהבה שר אלנתן? הוא עוסק בשיר בפחדים, אולי מחפש ריפוי עצמי, יוצא "לצוד אורות גדולים". אהבה לזולת? אנוכיות מתוך אהבה לעצמו? לא בטוח שאלנתן ירד לעומק העניין, או

בן אל תבורי  מקדיש בוידוי התפקחות שיר למסע חיים מילדות תמימה ועד בגרות מבאסת. יש עולם של שקרים, חרטא ותחפושות, הוא מוצא עכשיו את הדרך הביתה,  את הזמן להתבוננות ולמודעות עצמית, להרהורים על החיים ועל ההתפתחות שלו. מתחיל באנפוף נמוך,

שיר לכל עת, ונינט לוקחת אותי עם ההולך בשביל המתארך לימים אלה, כשמחפשים אותו בכאוס שעובר על ישראל. אפשר למצוא אותו רק בקצה ההר, הוא נביא הטוהר והאש. הוא המצפן. הוא מי שמהווה מקור הצלה בימים של עיוורון. שיר מאלבומה

מתייחסים לנוסטלגיה כאל תשוקה לא מודעת לחזור לשלב מוקדם בחיים. יש רואים בה הפרעה כפייתית מדכאת כתוצאה מכאב על אובדן. יהונתן גפן בשיר שהלחין נפלא דויד ברוזה, חוזר הביתה אחרי 20 שנה ושואל: "לאן נעלמו הילדים/ ששיחקתי איתם/ איפה כל

היא לא מאמינה שהוא עוזב, חוזר למלחמה בלי לומר מילה. נדב יעיש  ויחידת דובדבן אימצו את שירו של שלום חנוך לזכר הנופלים של היחידה במלחמת "חרבות ברזל". נדב וצחי הלוי, שני מוסיקאים פעילים צירפו אליהם את איתן חיניץ לביצוע הקאבר.

כבר כתבתי בביקורת על "הכוכב הבא", שהייחוד של שרון קידושין הוא בהתאמה של תוכן השיר לביצוע הקולי, הלא מוחצן, האישי מאוד. אחרי "הכל בוער", שירה הקודם, היא מספרת סיטואציה פשוטה. הבחור עזב, והשאיר אותי במצוקה שהדירה שינה מעיניה אז הלכה

שתישאר איתו, שלא תאמין למי שמנסים למכור לה חלומות. שתבטח בו. מה עובר על הראל טיירי, שהוא נשמע כל כך נסער ומפוחד, מזהיר אותה מפני מוכרי חלומות? לפי טון שירתו, תחושת הפסימיות שמקננת בו – תחושת אמת. זה הוא מול

יש שירים שהמציאות בישראל מעניקה להם תוקף מחודש. השבוע שמעתי את שרית חדד בגרסה חדשה (עיבוד והפקה: לידור סולטן) מרטיטה ל"תמונות שבאלבום" – שלא הייתה נולדת אלמלא מלחמת חרבות ברזל שהכניסה מחדש לתקופה של חרדות, שכול ולבבות שבורים. אם יש שיר

גרסאות כיסוי (קאברים) הפכו מאז תחרויות הריאליטי ("כוכב נולד", "דה וויס", "אקס פקטור", "הכוכב הבא") לענף מוסיקה משגשג, מיינסטרים פופוליסטי, וכאן התברר בהרבה מקרים,  שלא מספיק פיתוח קול ושירה "יפה". כדי שגרסת כיסוי תצליח – היא חייבת להיות ייחודית בביצוע,

לפעמים בצמתים מסוימים בחיים אתה לא יודע מה לבחור, אתה חרד ומבולבל  אוהב גבעתי ,שמרגיש "כמו חי ומת" מנהל שיח חושפני עם הוריו על רקע "מחול שדים שבאים אל העיר",  "הבל הקרב" ו"החברים שבגן עדן" . מדבר על  המחיר הנורא