שירים ישראלים חדשים

געגועים לעיתים יותר מאשר "מפחידים" –  קורעים את הלב והנשמה. המלחמה האחרונה, החל מהשבעה באוקטובר, יצרה אוקיינוס געגועים מכלי נפש של אלפי משפחות, הורים, ילדים, בני ובנות זוג. השיר הזה מדבר עליהם. למאזין הלא מיודע אספר, כי הוא נכתב על

חייל ששב הביתה אחרי מאה ימים אינו יכול לחזור לשגרה. מצפונו נוקף. הוא מדבר על מי שלא חזרו  הביתה, אותם לא הצליח להציל. לא ברור אם לכל אורך השיר מדובר בחטופים או בחיילים שנפלו לידו בשדה הקרב. נראה שהוא מחבר

מה הרגשה אחרי כל השנים איתה? – מייאשת. "איך אכלנו אותה", שר גידי גוב. הוא לא מפרט, רק מציין את העובדה שהעזר כנגד יודעת, ובמשפט אחד – מצב על הפנים. אין נגיעה, מילה, תפילה. פגישה מבאסת עם עצמו. מציע לה

אילן טייב מנסה לפרוץ מחסומים במערכת יחסים כדי להגיע אליה. מספרים שהיא מסוכנת ומסובכת. הוא מתיימר להמשיך לנסות. מבחינתו המוטיבציה  ללכת רחוק איתה  – עד בית וילדים. ה"סדקים" שמתגלים אצלה מטאפוריים, מתקשרים עם קליפ השיפוצניק שמשחרר מתחים ומעביר את הנרטיב

ים רפאלי אינו סובל מטראומת הפרידה הגברית להיפך – השיר מספר כיצד הזוגיות הצילה אותו ממשבר נפשי אישי גדול, חוסר אמון בעצמו, בחיים. לפי שיר הוא נמצא במצב של הלם נפשי בו הוא אינו מסוגל להתמודד מול עצמו. כשהוא "כמעט

דניאל דהאן מאשים את "החיים המטורפים" ו"העולם שהשתנה" במשבר יחסים. זה נשמע פשטני ונאיבי כמעט כמו הבקשה לחזור ולהיות "טיפה יותר תמימים". הערגה הזו היא  ההיתממות המבקשת  לחזור אל התמימות הראשונה מתוך עצימת עיניים. פנימית וחיצונית. האם יש מצב לתמימות

תן למוסיקה להביע אותך. מילים על הנייר פחות מדייקות. אלדד ציטרין מנסה לחבר מנגינות למחשבותיו-תסכוליו. אלה שני שירים חדשים  המאירים פרוזדורי מחשבה ותחושה. שיר על חלום שחלם כילד שמנסה לרוץ, אבל רץ באוויר מבלי  יכולת להתקדם, והתחושה הזו שחוזרת גם

שלמה ארצי שר "אתמול היה טוב ויהיה גם מחר". כל מי שאי פעם חווה משבר נפשי יודע, יש תחושה שזה לעולם לא ייגמר. משברים יכולים להיות דבר מורכב להתמודדות, אנחנו עלולים להרגיש מאד בודדים ונפחדים, וכאשר נראה אנשים אחרים שמחים, 

המצוקה של דניאל אזולאי נשמעת דאווין של היפ הופ – שימוש סתמי באנגלית (מי פה מדבר בסנטים?), פעלולי חריזה רברבנים ("אנלפבית פואט / עם עט בועט"), דימויים תמוהים ("אני מצייר כמו פיקאסו/ אני משחק כמו חנה לסלאו"). אזולאי עסוק בלהמציא

אלמוג טבקה משדר מצוקה נפשית – רואה הכל בשחור. אם תתחילו בקליפ אז האסון לא כזה גדול. הוא מלא אור בהיר וחיוכים מפה ועד ליפו וקפריסין (שם נערכו הצילומים). הדימוי העצמי הנמוך מול העזר שכנגדו משופע בצורה מוגזמת במטפורות מן

יש סיפור מאחורי הקלעים של השיר. לא בטוח שהמאזין הלא מיודע יבין את השתלשלות העניינים (*) או מה שמוביל מבית הכנסת ברחוב שד"ל בתל אביב לחיפוש אחר הדבר האמיתי. מה שתופס מיידית זה החיבור של אהוד בנאי לדאב-רגאיי, מקצב מתיידד

כאילו שחסרים זמרים "מזרחיים" שמתפרקים בטונים דרמטיים כואבים על אובדן אהובה, בא יונתן קלימי ואומר: חכו חכו – עוד לא שמעתם לב שבור בוכה. השיר נפתח ב"אותיות זרוקות על הנייר". מה רוצה לומר? שזה לא סתם אוהב מתוסכל ושבור, אלא..

הזמר הנודד לא מחפש יותר מאשר אהבה. למעשה, משה אנטבי אינו בדיוק "זמר" במובן הווקאלי המקובל. הוא יוצר שחורז ושר את זרם מחשבותיו. הנודד מרגיש לפעמים בודד, לפעמים שודד, שורד בכיף, והעיקר שהיא תרגיש טוב כשהוא בסביבה. כל השאר בטל

תצחקו, תצחקו עליו, אבל מאחורי הכריזמה יש הומור עצמי וגם מוסר השכל בחצי אגורה. רגע, אביהו פנחסוב בחצי דיבור, חצי מוסיקה, לוקח את עצמו ברצינות? הצחקתם אותו. הוא מתפרנס מלהיות מטורלל שהולך עד הסוף. בכל זאת, עשו לו טובה: אל

יובל זוארץ חוששת שהנשמה שלה תישרף. משמעות המטפורה? יש מצב שנשמה תיכחד? בכלל, מהי נשמה? האם הנשמה היא הזהות הפנימית שמשמיעה קול? האם היא העצמיות, ה"אני" השוכן בגוף ופועל דרכו. כזו שבלעדיה  הגוף הוא כמו נורה ללא חשמל? לא בטוח

תן לרגש לרוץ לפניך, תן לטונים הגבוהים לדייק את שירת הרגש, תן לגעגוע לאהובה להישמע הכי מרגש. יש מי שיכול לעשות את זה יותר טוב מאייל גולן? תקשיבו ותבינו את הסולד אאוט לשתי הופעות בבלומפילד. משחקי מילים של כיליון נפש

בואו נעצור את העולם ונחכה עד שכל הרע יהפוך לטוב. שנצחק ללא סיבה, שנתנקה, שנמצא אור בקצה העצב, שניכנע לאהבה. האם נגיע אל האושר המוחלט, אל השקט המיוחל, שהרע ייעלם והטוב ישלוט? יש מצב? המאמין ימתין למשיח. החילוני יישאר מציאותי,

סיטואציה הכי פשוטה של חורף בבית הופכת שיר שמגלם תחושת קדרות ובדידות שבשגרת החיים. צלילי פסנתר מקדמים שירה בטון עגמומי שמשדר כאב, מנגינה מקסימה לסיפור חורף קטן שהוא עולם ומלואו של הווית מצוקה. אפילו הסדרה בטלוויזיה לא משנה את תחושת

רון בוכניק מחפש מילים לומר דברים על מי שאיננו. לפי דף המידע מדובר בחברו שי אל כנפו ז"ל, שוטר שנפל בשבעה באוקטובר בעת שהגן על המשתתפים במסיבת הנובה. המילה "אז" החוזרת בשיר מתחילתו  מעידה על המחסור במילים לבטא במדויק את

עידן שירי הניחומים שלאחר הסערה, וטובים שניים מן האחד. רוך וקושי דרים זה לצד זה. צד אחד "ריח חזק של הסוף" ומאידך כמה יפות האהבה והשקיעה. אין צורך לחפש את הקיטש בנרות. הוא מציף את העולם. הוא נמצא ממש כאן

מה זה "בית נורמלי"? בית ממוצע, לא מיוחד, רגיל? בית שאין בו טראומות, נטול דאגות וחרדות? היש איזו נורמה ל"בית נורמלי"? גיא ויהל משדרים בשירה מלנכולית סיפור פוסט טראומתי, שממרחק הזמן מייצר תחושות של הבנה, שחסרון "בית נורמלי" הוא בעיה

"החלונות הגבוהים" שרו – "אם ביום א', אם ביום ד'/ אם ביום קיץ, אם ביום חורף/ אם ביום גשם, אם ביום שמש/ אם יום נפלא לי, או יום עצוב לי/ אם זה בלילה, אם זה בבוקר/ אם זה בערב, או

הילדים שלנו גדלים כל כך מהר, שלפעמים זה נראה כאילו הזמן פשוט נעלם והעבר הוא רק זיכרון מרוחק שכבר קשה לזהות. עילי בוטנר את ארקדי דוכין את רוני דלומי מתרפקים במנגינה חמה ומפעימה על ימי ילדות. בזיכרון הכמעט קולקטיבי הילדות

ג'ימבו ג'יי מעמיס על היפ הופ המונע במשב רוח אפרו לטיני תובנות של ישראלי נבוך ומבולבל שנטרפו לו כל הקלפים. מכל הסיפורים שסיפרו לנו נותרה רק כריכה, שר ג'יי. הייתם מאמינים שהמשפט הזה נכתב לפנ ה-7 באוקטובר? הבנאדם הגיע ע

זה שיר אהבה או שיר רחמים הרגעה ונחמה לאהבה שהייתה? מה הסיפור שלו? מה פשר השירה המלנכולית? הסיום מערפל. אושר ביטון מספר לה כי הוא "בעולם מושלם בלי בני אדם", "ואלוהים פושט לי יד". אלוהים פושט לו יד?! פתחתי קומוניקט

נטע וינר וסמירה סרייה משלבים שני שירים בשיר אחד, ניסיון הלחמה של "מה שלומך אחות" של נעמי שמר בשיר שלהם בעברית ובערבית,  שנכתב בתגובה לאירועים הטראגיים מאז ה-7 באוקטובר. את "מה שלומך אחות" כתבה והלחינה נעמי שמר כמכתב לאסירת ציון,