אדם בן אמיתי

הלב אינו מסונכרן תמיד עם מה שהראש חושב. הלב הוא  מה שמרגיש בו ברגע, הוא יודע לשנות כיוון, הוא עושה סאלטות ללא שליטה, שוכח, מתעייף.  איה כורם יוצאת לנסיעה שמתחילה קודר ואפרורי כדי להגג משהו על החיים.זוהי נסיעה שמתחילה ברשימת

קבלו תמונות מחיי נישואין של שלמה ארצי בגרסת יעל קידר 38 שנים אחרי שהשיר יצא באלבומו "תרקוד" (1984). "רוב הזמן את אשתי" הוא שיר וידוי נפלא של ארצי. יעל קידר מתייחסת בגרסתה יותר לאופי הדיווחי של השיר, ובניגוד לארצי –

לפי הקליפ אביו מתעלם ממנו,  לא מרגיש אותו. לפי השיר הפערים הם למראית עין. הלב חושב אחרת. הוא והוא עדיין צריכים זה את זה. יש כאן אהבה הדדית למרות משקעי העבר. לפעמים, כשהרגשות קשים ובלתי נסבלים,  אנו נוטים להיסגר  מבחינה

הגוזלים בסופו של דבר יעזבו את הבית. הקן יתרוקן. המציאות הזו עלולה ליצור תסכול אצל המאוהבים בילדות של ילדיהם. האב מתגעגע למפרע. מתבונן בגוזל ושואל שאלות – האם הוא יזכור את הימים התמימים ההם? האם אני אזכור? מערכת געגועים וציפיות

ארי גורלי שר יאוש שלאחר פרידה. לא נותר מהיחסים דבר אלא תסכול, ריקנות, תחושת פגיעה, כעס וזעם. ה"תפתחי" הוא נקודת האל חזור שלו. הכל כבר סגור. גורלי לא "עושה דראמות" מהסיפור שלו. הוא שר את השיר כטרובדור שמגיע לחלוק את

כשאתה מגדיר את עצמך זמר-יוצר או סינגר סונגרייטר  – מרכיב השירה (קול) לא חייב להיות דומיננטי. הדגש הוא על עומק ואמינות ההבעה. אדם בן אמיתי שר תחושה של  געגועים לאהבה ישנה. חושב עליה, מרגיש שהלב אוהב אותה, מתחרט ש"הייתי עיוור

אז מה דריה ורד רוצה מעצמה? בלשון הפרוזאית שלה – אין לה הסבר ל"מחלתה". אם לה אין, אז בטח לא לאהובה, זה שבתודעתה קורא לה לבוא הביתה לנשק אותה "צפוף". השיר הוא מהסוג התרפויטי – שפוך מצוקת נפשך  בעוצמה, זעק

שאלות, תמיהות, ספקות. תסכולים. איה כורם מחזירה לאולפן שיר מאלבומה הראשון. מה שמתחיל בשאלות תמימות כביכול על כמה היא אוהבת ומקריבה בשבילו, מסתיים בעובדה כואבת: הוא כבר לא. שיר של מנגינה קסומה – "בסוף הלילה, מי מביט בך ורואה, את

האלוזיה הספרותית (*) משירו של יצחק קלפטר ("אני מרשה לעצמי/ עם קצת דמיון חופשי/ את שנינו ביחד/את ואני") עושה שירות דוב לשירו של רונן פרי, שאינו הופך  בעקבותיה לטקסט מקורי/ מיוחד יותר, שלא לדבר על מתוחכם. "זאב בודד" ו"חצי מונשם"

תוך האזנה ל"הכוכבת של נצרת עילית", אלבומה החדש של איה כורם,  הגעתי ל"סינדרום ירושלים". כבר השם עצמו עורר סקרנות. הפסיכיאטר יגדיר סוג של הפרעה נפשית, בה אדם שנמצא בירושלים משוכנע שיש לו כוחות אלוהיים או משיחיים ושמוטלת עליו משימה משיחית.

איה כורם מתפייטת בשיר אהבה המושר מגבר לאישה. אני תמה: מה מניע אותה לשיר אהבה מנקודת מבט גברית? הזדהות עם נפגע האהבה? הטון הרחום והחנון משדר חמלה והזדהות. קול אישה וגבר מתמזגים. סוג של הידמות קולית שפותר את השאלה הנ"ל

ירד לה האסימון?  הבינה שהשתיקה אינה שווה זהב? פתאום יש כוח לצעקה? האם "הכוח" הוא זמני ותלוי במצברוח, או שמעתה הופך לאג'נדה שלה? על רקע האדמה שבוערת, איה כורם מבטיחה – לא עוד, לא בורחת , לא מפחדת, ואם לשיר

הסינגר חובר לסונגרייטר. מספר סיפור על אחת על-הפנים. בוכה כל הזמן. כבר חודשיים לא עונה לאיש. מה עלה בגורלה? לפי המספר יש מצב שברחה. הסיפור עוד סיפור על אובדת בדרכי החיים. התחושה שעוברת מאדם מילשטיין (18) – דכדוך, מלנכוליה. Sad

הקול המלחש, האינטימיות המאופקת, הטון הרך המתכוון, המלודיה שמכילה את התחושה. אדם בן אמיתי שר את מילותיה של איה כורם. היא שגרמה לו לדרוך מיתר ולהגיע לתחושת אהבה עמוקה. כל געגוע שמצמיח את דפיקות הלב המואצות. העיבוד האקוסטי, גיטרה וכל

שומעים את דנה ברגר ומיד מזהים את תוגת ההזדהות וההשתתפות בצער. היא לגמרי בתוך הסיפור של "חני". ברגר שרה כחברה לחברה העוברת טראומה. נשארה ללא הילדים – "הילדים אצלו". השבת נכנסת, היא לבד, הנרות רועדים. זו אינה אשמתה. הדוברת (ברגר)

שירו לליברמן, מבקש דניאל זמיר. אז ככה: בעת כתיבת שורות אלו, יש מי ששרים לו, רוקדים סביבו, כורעים בפניו ברך. כפרה עליך ליברמן, בוא תציל את הקואליציה. האיש, חמישה מנדטים כולה, מסתובב כמו ראש ממשלה, מסובב את כל המושחתים. הוא

דניאל זמיר נאחז בתפילת הודיה קצרה הנאמרת עם השכמת הבוקר: "מוֹדֶה (מוֹדָה) אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים. שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה. רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ".  עניינה של התפילה קשור לאמונה, שבשעת השינה מתנתקת הנשמה מהגוף ומופקדת בידי האל, והוא מחזירה ברחמיו בבוקר

פיני טבגר רוצה לראות לא רק את הנולד אלא להבין אותו. ה"מה יש שם בבטן" הוא סיטואציה פיזית שמובילה אותו למסלול פילוסופי של שאלות מהות חיים, שמוביל עד קוהלת: הים אינו עולה על גדותיו למרות כמויות המים הרבים שזורמים אליו בכל

דרור משען מתרגש כאילו חזר עכשיו ממלצ'ט פינת נחמני. הוא ראה שם דברים, שההלחיצו מאוד. משען הפך את הרגע לדרמה הנשמעת כמו מתוך מוסיקה ממערבון. שאלת האם זה נכון, שראה אותה איתו – עומדת במרכז  הנרטיב הסוער, שבו הוא פונה אליה מתוך

מתאהב בה בכל פעם מחדש. מתמסר לשירתה בקלות, גם בלי להבין מילים. עושה לי את זה, יסמין לוי. שבעה נגנים מאחוריה  צבעו את השירים בצבעים מרהיבים. יסמין לוי היא מוסיקת העולם, חוצה גבולות. נוגעת, מגעת, מחלחלת. אחרי האלבום בעברית, אני אומר

מה היו עושים המשוררים בלי הירח והכוכבים? כשכותבים על יחסים ורגשות, מערבים את גרמי השמיים. כוכבים לא רוצים את הבדידות אז הם נופלים, ואנחנו  מחפשים את השברים מתוך ההריסות שלנו, כתב דרור משען. הקשר? תנו לדמיון להלך במקומכם. היכן נקודת המפגש

הייתי סקרן לדעת האם ניתן להעביר את המורכבות הטקסטואלית והמוסיקלית של "2023" מאת איה כורם לבמה. יש אלבומי קונספט שצריכים להישאר באלבום, כפי שהוקלטו. הפיכתם להופעה עלולה לחבל בהם. זה מה שחשתי במהלך ערב ההשקה של האלבום. "2023" היא יצירה

נשות העולם – שירו את שיר השלום החדש. מהשיר הזה תיפתח הטובה. גברים – Out. לא ילך איתם. שלום חנוך אמר זאת עוד לפני הקבוצה שהתארגנה ל"תפילת האמהות": המדינה הזו צריכה אמא. עדיין נשאלת השאלה: אילו נשים/אמהות היו מנהלות את

שאלה הייאוש הסתמית-פשטנית "מה יהיה איתי" אומרת בדרך כל משהו כמו: נשבר לי מהכל, אין מוצא, אבל כמעט בנשימה אחת מונה דרור משען דרכים להשתחרר ממצוקה, לרפא את הנפש הדואבת – לנשום, ללמוד לוותר, לעוף גבוה. לרוץ בלי לדעת לאן.