מה מושך מלחינים וזמרים להלחין שירים של משוררת שנפטרה לפני 77 שנים? יכול להיות שהתשובה מתחילה במיתוס: כשעוברים היום ליד בית הקברות של כינרת, יורדים מהמכונית וניגשים להביט בקברה של רחל, ובאותה ובהזדמנות – אומרים שלום לנעמי שמר. אבל יש
השיר הוא תעודת הכשר לגבר להשתחרר מהזוגיות. מבחינתי, היא אומרת לו – אין שום בעיה. סע! במילים "אל תדאג לי אולי יבוא אחר", איילה אינגדשט ככל הנראה לא התכוונה לכך, שמישהו אחר יתפוס את מקומו, אבל הניסוח משבש את הכוונה.
איילה אינגדשט נזכרת בילדותה ומתבוננת ממרחק במראות הילדים, באימהות והנערות עכשיו. השיר נשמע יותר התרפקות מאשר ניסיון למסר חברתי כלשהו הנוגע לעדה האתיופית, נוכח הטקסט באמהרית שמופיע בשיר. גם משפט כמו "בשכונה ממול צועקות האימהות מהחלון/ ושותקות בתוך הבית", הוא
"ילדי בית העץ" – פרק ההמשך. ההצלחה מייצרת מיתוג. עכשיו – כבר הצגת ילדים מצליחה, סדרת טלוויזיה בחינוכית. יש מקום לשירים חדשים, לצירוף כוכבי מוסיקה נוספים. נוסחה מנצחת – שירי ילדים למבוגרים, שירי מבוגרים לילדים. הכותב המבוגר לוקח את "האני"
צלילי האקורדיון בפתיחה מכניסים לסרט מתח בבימויו של שלום חנוך – "זום אאוט, זום אין, קצת אקשן קצת מין". הדרמה הקצבית מזכירה את "מחכים למשיח", אלא שהתוכחה החברתית של השיר ההוא: "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם", אינה קיימת באלבום החדש של
רן כהן אהרונוב, מי שכתב את שירי הילדים של "ילדי בית העץ", מסיים את האלבום בפואנטה – בקולו שלו. הוא מספר על הילד שחיכה שהעץ ליד ביתו יגדל כדי שיוכל לבנות עליו בית, אבל כשהעץ גדל הוא היה כבר גדול
אברהם טל וקרולינה שרים שירי ילדים? לא האמנתי למשמע אוזני ולמראה עיני. כשהדג נחש עלו לשיר (שיר ילדים), הבנתי שמשהו חריג מתרחש. אנחנו בזאפה ת"א, שעות הצהריים המוקדמות. גם נציגי מוסיקת המחאה ערים לעובדה, שאי אפשר להשאיר את תרבות הילדים
נצא מהשם המקורי – "עם קומץ שמיים". זהו שיר הסיום באלבומו החדש של רועי שפיגלר. הוא נוגע בהם. המילים של אברהם חלפי. "עם קומץ שמיים ביד/ הייתי עובר את חיי/ הייתי חוצה את הים ברגלי/ עם קומץ שמיים ביד". שיר
