ה"אני מאמין "של אריאל הורוביץ הוא פשוט, אמיתי, משכנע במילים ובמוסיקה. זה אינו המנון לאומי של נציג העם הנבחר, גם לא התרפקות פטריוטית רגשנית בנוסח "אנחנו ננצח". ה"אני מאמין" של הורוביץ הוא אמת שקיימת בישות הקיומית שלו כאמן ישראלי חילוני.
אריאל הורוביץ, תחת השם "הגולם מפראג" (*) שמו של הרכב רוק דמיוני הקשור לספר חדש מפרי עטו, שר בלשון הכי פרוזאית בקשה לתת לזוגיות המשכיות למרות שקיעתה של האהבה. מישהו אמר שלא יכול להיות שזוגיות היא כמו מסטיק שפשוט נגמר
איילה אינגדשט נזכרת בילדותה ומתבוננת ממרחק במראות הילדים, באימהות והנערות עכשיו. השיר נשמע יותר התרפקות מאשר ניסיון למסר חברתי כלשהו הנוגע לעדה האתיופית, נוכח הטקסט באמהרית שמופיע בשיר. גם משפט כמו "בשכונה ממול צועקות האימהות מהחלון/ ושותקות בתוך הבית", הוא
לך תדע מאיפה להתחיל, שואל אריאל הורוביץ. ב"כשבאנו הביתה" – גרסתו לאנו באנו ארצה בגוף ראשון רבים, מנסה לספר את סיפורי העולים והישוב – מהלוחמים על גבעות לטרון ועד אלה שתלו תמונות של רבנים על קיר הפחון. המוסיקה – פשטות שוות
אריאל הורוביץ השלם נכון לאפריל 2019. התחלתי בביקורת על "כשבאנו הביתה", המשכתי איתו בראיון בביתי, וסיימתי בהופעת ההשקה בהרצליה. תחנות: מ"ברלין" ועד "האחזות הנח"ל בסיני" של אמא נעמי שמר. מ"האהבה מתה" שכתב לרעיתו, תמר גלעדי ועד "אהבה אנלוגית" באלבום החדש.
אריאל הורוביץ מתרפק על העבר מתוך גישה של פעם היה יותר טוב. האלמנטים המרכיבים את "העבר הטוב" – אריק איינשטיין, כתיבת מכתבים, הפורמט של התקליט הישן – כולם מסמלים "אהבה אנלוגית". מנגנוני הזיכרון מסננים את הזיכרונות הבלתי נעימים, מצרפים זיכרונות (ילדות, נערות)
טוב שנוצר קליפ לשיר, כי הוא יותר תיעוד משיר. שיחה אמיתית שהתנהלה בין אריאל הורוביץ לנהג מונית ממזרח ירושלים. הורוביץ לא מנסה להתפייט. נדמה לי שחשוב לו יותר ללכת על המסר אפילו על חשבון כתיבה פיוטית יפה. יהיה נדוש לומר שמוסיקה מפילה מחסומים,
כשמדברים על החלפת תל-אביב בברלין, אתה יכול להיות ריאלי או ביקורתי אירוני או ציני. אוכולסית הישראלים הצעירים בברלין אינה מורכבת, סביר להניח, מהישראלים שזעקת מיליוני היהודים הנרצחים מצלצלת באוזניהם או כפי שאומר שירו של אריאל הורוביץ – "קול דמי אחיך מספרים לך".
ספינת האהבה של אריאל הורוביץ ממשיכה במסעה. עדיין מנווטת ללא מטרה ברורה, מגששת דרכה בסערה. הוא והיא עדיין חולמים את מה שאינם מכירים על עצמם, יש עוד רצון "לתפוס את השמיים ולהחזיק את הלילה שיימשך". החשש הכבד הוא, שזה יסתיים,
"מסע לחנים" הוא השם שנתנו לאסופת השירים, שכולה בסימן הרב מנחם פרומן זצ"ל, איש בעל חזות מסעירה, תיאטרלית, אישיות תוססת, דו קוטבית, שניהל דיאלוג אמיץ עם העולם החילוני, חבר למוסיקה ששימשה לו סם משכך כאבים ברגעים שהמחלה הארורה השתלטה ועד
נעמי שמר לא זכתה, לצערה, שבנה, אריאל הורוביץ, יהיה מוסיקאי קלאסי, למרות מאמציה ותחבולותיה להביאו לשם, אבל היא זכתה לבן אוהב מוסיקה, חכם, רגיש, מצחיק, מיוחד, והיא עד כמה שהכרתי אותה, הייתה מתה להיות בערב הזה, שאריאל הקדיש לה. ״אולי
ואני כבר מתגעגע ללילות נובמבר של סוזן דלל. מה היה כל כך רע שם שהעבירו את הפסטיבל למשכן חדש – מוזיאון תל אביב לאמנות על אולמיו ופינותיו. לראש העיר לחשתי, שאני בכלל מתגעגע לימים שהפסטיבל נערך בבניין עיריית תל-אביב. ירדנו
שיר כזה לא היה נכתב בנסיבות רגילות. הוא נכתב בפרץ רגש ספונטני נוכח אירוע נדיר, שלא יכול להתרחש בימים רגילים. אריאל הורוביץ הצטרף לאלפי האוהדים שהלכו אחרי החייל הבודד, סמל ראשון שון כרמלי בן ה-21, שנהרג ברצועת עזה במהלך מבצע
