אריאל קשת

במילים פשוטות: זוהי זעקתה של מי שלא מוצאת את האיש של חייה. בראייה יותר מורכבת: יש לה בעיה עם עצמה "להבין שאולי זו אני שמטעה/ להמשיך להתאים את עצמי".  נחל רוה אומרת משהו כמו:  התנאי שלי  לחיים מלאים יותר הוא

לחיות חיים משעממים איתה? למה התכוון המשורר?  לא בטוח שהוא מחפש איתה חיים משמימים, לא מעניינים, חסרי גיוון, סתמיים, אבל הוא מאמין שהוא המשהו האמיתי בשבילה במסגרת החיים. שנקרא את הראש של רועי לבס? הבנאדם מחפש יציבות, מוותר על דייטים,

בואו נקדם את כל הפחדים בשיר צפירת הרגעה . מה שנכתב "לאחי", (אח אישי או "אחי" במשמעות כל ישראל אחים זה לזה?) יכול לשמש כל מי שדאגה ממלאת את נפשו. אני קורא את הטקסט של עילי בוטנר, ולא ממש נרגע.

האם משי קלינשטיין מצטרפת ל"ילדי החוץ" של עילי בוטנר? יש מצב? מדוע שמו מופיע בקרדיטים על הביצוע של השיר? לא די שיופיע ככותב? הרי גם את העיבוד וההפקה לא עשה. לעצם העניין: משי שרה את מכתב האכזבה-יסורים-תסכול-געגועים מאהוב אחרי שחזרה הביתה באוטובוס

איפה  אותה האהבה, זו שמנצחת גם ברגעים הקשים. למרבה הצער, מה שרואים משם – כבר לא כאן. עכשיו – "שבויים בתוך שקרים ופחד", "מתי הפכנו להיות כל כך לבד בתוך עצמנו" ו"מתי יהיה שלום בינינו" שנשתתף בצער? שנתבכיין על האובדן באחוות גברים מקוננים?