כאן ועכשיו, חי ובועט
"אהבה למה עזבת אותנו / אם תסלחי לי אי פעם אהובתי / אם תרצי אחזור לבן בחלום שחור / אם תסלחי לי אי פעם אהובתי" האהבה הישנה, זאת שברחה לכולנו, מונחת אי שם בעבר. התעטפה בשכבה עבה של נוסטלגיה. אבל כשחוגגים
"אהבה למה עזבת אותנו / אם תסלחי לי אי פעם אהובתי / אם תרצי אחזור לבן בחלום שחור / אם תסלחי לי אי פעם אהובתי" האהבה הישנה, זאת שברחה לכולנו, מונחת אי שם בעבר. התעטפה בשכבה עבה של נוסטלגיה. אבל כשחוגגים
"קם מהשינה, זיעה קרה, לא ישן/ ומי שלא ישן לא חולם/ ומי שלא חולם כועס/ ומי שכועס כועס/ ומי שלא אוכל רעב/ ומי שרעב זאב/ ומי שזאב זאב/ וכמה מדרגות נעלה / עד שנראה זה את זה?" הג'יראף הממושקף קם מהשינה
תחזיר לבמה סולן להקה שפרש לפני 10 שנים, ויש לך סולד אאוט לחצי שנה. סוג של נוסחה. אחרי הבארבי המפוצץ של אתמול, אתה יכול רק לשאול – מדוע אלי לולאי בכלל פרש? מצד שני, אלמלא פרש, מי יודע אם רוקפור
שבעה אנשים מתרגמים שני אלבומים באנגלית להופעת רוק, שבמהות אינה גרה פה. היא קיבלה היתר להסתובב בעולם בלי שתווית כחול לבן תודבק לגיטרות של חבריה. קרא עוד
שבעה אנשים עושים מוסיקה שאינה זקוקה להגדרה. מישהו כתב שמה שמפריע אצל הקולקטיב – שאין בהם קמצוץ ישראליות. לפחות טיפת מידל איסט בלוז. ישראליות היא מטבע עובר לסוחר בימי מלחמות, וזה הרי הזמן. אני אוהב את להקת הקולקטיב בזכות מה
הייתי ממש על הדלת לקראת רונה קינן בבארבי. נשמעה אזעקה. בטלוויזיה דיווחו על שלושה חיילים הרוגים בעזה. פתאום, התחושה הזו שלא. לא חייבים. הכל כמו קפא פתאום. גם בארבי עם רונה קינן התרחקו. יש ימים שלא חייבים לחגוג, גם אם
הקהל רצה עוד ועוד ועוד, ובצדק. לא רק התמורה עבור מחיר הכרטיס. המוסיקה יצרה תחושה של אפשר ללכת על עוד. אל דאגה, הקלקסיקו הגיעו בשביל לתת עוד. אפילו העלו את אהוד בנאי על ספינתם להפלגה קצרה בסוף הערב בג'סטה שהראתה