שירה מרגלית מאיימת על האהוב, שתלך לחפש לעצמה "רומנטיקן". היא כנראה התכוונה למאהב כלשהו, שיעורר את קנאתו של אהובה, ולא לאחד שהוא מאמין בלתי נלאה באהבה. הזמרת כמובן לא בדקה את משמעות המילה, אבל גם אם רצתה להישמע פיוטית, השורה הראשונה
דנה ברגר באה והולכת. אני אוהב את הזמרת הזו כשהיא חוזרת. יש משהו אמיתי בשירה שלה, בטון. יש משהו מאוד תחושתי במילים ובמנגינות שהיא בוחרת. יש בה משהו מאוד ישראלי במובן הקלאסי של המילה, שאני לפעמים מתגעגע אליו. היא מחוברת
השמיים (בתל-אביב) בכו פחות ממנה, ובכל זאת, למרות היותה שבורה, היא "גם הרבה חזקה" ו"מצליחה להחזיק בפנים את ההמשך". אז מה בדיוק הנרטיב כאן? שלא כל כך נורא? שגשם הדמעות האדיר שלה אינו מעיד על עומק שברון הלב? לא הסתדרתי
