אני מגלה מחדש את השיר היפהפה הזה בגרסה של אתי אנקרי מתוך "עבודה עברית", אוסף מחווה לחמישים שנות יצירה מקורית. מעט קאברים לשירי נצח מצליחים להתעלות על הביצוע המקורי. כאן זה קרה. בועז שרעבי הלחין את אחד הטקסטים המופתיים שכתב
עופרה חזה שרה "שיר השירים בשעשועים" ו"שבת המלכה", אורי שבח "ארץ אהובה" ו"עיר כלה", בועז שרעבי "חידה את לי", שימי תבורי "שחורה ונאוה" ו"כינור דוד", משה הלל "לא הבל היופי לא שקר החן" ו"יעקב התמים", יזהר כהן – "ירושלים האחרת",
המפגש האחרון שלי עם אהוד מנור היה באפריל 2002. מנור אירח את אריאל זילבר במסגרת סדרת מפגשים עם מלחינים ומבצעים במרכז ענב לתרבות, על גג גן העיר ת"א. זילבר מולו ססגוני, לא צפוי, תמים, משובב. הוא לא הכי מבין איך
היו ימים שעוד קיוו שיחזור. רון ארד לא חזר. השיר הפך מצבת זיכרון גם לממתינים רבים לשוב יקיריהם. המילים והלחן מבטאים את עומק הגעגועים והציפייה. שיר מרטיט. יש בו תפילה, יש בו שירת הלב. הוא מכיל את תמצית הרצון לטוב,
כבוד. מגיע גם לבועז שרעבי פילהרמונית. קהל של קונצרטים. היכל התרבות החדש. תזמורים גדולים. למה לא? אחרי הכל שרעבי הוא מהזמרים שהקונצנזוס מחבק. הוא אחד המבצעים היותר אותנטיים במוסיקה המקומית. זמר שהפך את הסלסול הגרוני החם לסגנון בלעדי בלי שום
מאז שהתרוצצתי איתו לפני איזה שלושים שנה בתחנה המרכזית הישנה במסגרת כתבת תחקיר על שוק הקסטות (פעם קראו לתקליט מזרחי – קסטה), לא יצא לי לשוחח עם בועז שרעבי. למה? בעוונותי, נטלתי את עט/ מקלדת המבקר, ומאז הלכו והתמעטו הראיונות
