כמו בהופעה הקודמת של הלהקה הבריטית, סטיב פינל, המתופף העליז והתזזיתי של סמוקי שלף את דגל ישראל, הניף אותו מול קהל מתלהב והניח אותו על סט התופים. הקהל יותר מאשר אהב את החנופה. זה קרה בהדרן בסיום. השיר שגרם לו
מינימל לנצח. חוזה לכל החיים עם הקהל המקומי. 39 שנה אחרי שבאה לאוויר העולם, מינימל קומפקט רושמת שיאי הצלחה חדשים. זו כבר פופולריות שמתגלגלת מדור לדור. במוסיקה שלה, מינימל קומפקט היא מהלהקות הפחות ישראליות, שיצאו מישראל לרעות בשדות הרוק. בתחילת השמונים למוסיקה
הסיום: אקפלה בשלישייה של השיר Killing Dragons. "קח את גופי, את הקליפה שלי….קח את שפתי הם חופשיים, והם אינם מועילים לי. כל מה שרציתי לומר נאמר. קח את ידיי הן קרות שבירות מדי מכדי להחזיק בהן. כל כך קשה להאמין
הקהל שאג את הלהיטים. בחורות טיפסו על גב בחורים. האוויר הוצף בסמרטפונים זוהרים. אקסל רוז התרוצץ על הבמה כאחוז תזזית. על המסכים ראינו טיפות זיעה מטפטפות מהגיטרה של סלאש. אקסל רוז צרח את השירים. לרגע היה נדמה כי מחבלים לנו
משך כשעה וחצי קיבלנו אירוסמית' כמו שאירוסמית' כנראה נשמעה בארבעים וכמה השנים האחרונות – ואמורה להישמע. אולי זה לא מפתיע: הם מופיעים באותו הרכב כמו לפני 48 שנים. עדיין מוצגים כלהקת הרוק הגדולה של ארה"ב, ולפי ההופעה בפארק, הם כנראה
ב-2005, בתיאטרון תמונע בת"א, שמעתי את דודו טסה שר: "אני חייב להספיק כל מה שהעולם מציע, וכל זמן שהאור מגיע" (השיר "אני רץ") 11 שנה אחרי, האנגר 11, אתה מבין שהאור הגיע והציף. בגיל 38 דודו טסה יכול להגיד: ואללה,
קשה להאמין שהקשישים האלה עוד מזוהים עם פאנק שנות השבעים, הגם שמעולם לא נשארו במחוזות ההם. אם כבר, אז הסטרנגלרס זוהו כצד הרך של הפאנק. העדיפו להגדיר את עצמם כפאב-רוק. היום, לקראת העשור החמישי של הלהקה, הסטרנגלרס אינם פונקציה של ז'אנר.
מבחינתי הסיפור של קווין הסתיים ב- 1991. יותר מאשר לא האמנתי שיכול להיות מחליף לפרדי מרקורי – לא רציתי לשמוע קווין עם סולן אחר. גם אחרי We Are The Champions בסיום המופע הספקטקולרי בפארק, אני נשאר עם קווין של פרדי
הקהל בהיכל קם על רגליו ברגע שמוריסי נחשף על הבמה. נראה שהוא (הקהל) איבד סבלנות בציפיה לכוכב הערב, אחרי קטעי הסרטים, שהוקרנו משך כחצי שעה לפני ההופעה – מיומני חדשות המשולבים בהופעות פאנק. ואז כשמוריסי עלה, התרומם ההיכל בבת אחת,
האם גארבג' עדיין רלוונטית? האם היא מצליחה להגיע לדור חדש של מאזינים? להעביר את רוח שנות התשעים לזמננו? שירלי מנסון, דיוק אריקסון, סטיב מרקר סיפקו תשובה חד משמעית בתמהיל ישן-חדש מקריירה מגוונת, מאז שההרכב הזה הפציע ב-1995 והאלבום Garbage הגיע
מי שהגיע בשביל מיטב הלהיטים של אלפאוויל יצא מההיכל כשלא כל תאוותו בידו. המעריצים המתרפקים של להקת הסינת'פופ הגרמנית, אולי אינם מודעים שהלהקה של מריאן גולד המשיכה להוציא אלבומים אחרי שנות השמונים. גולד תמיד מצא דרך לאסוף נגנים ולהחיות את המותג
המתופף הסיר במהלך הערב חולצה. בחוץ קור אימים, בתוך המועדון היה חם. חם מאוד. כבר מהשיר הראשון "מנגינות", הבחור, חצי גוף עירום, חבט בתופים ללא לאות, כאילו הוא מכסח במופע מטאל. החברים שי להב ואורן ברזילי אינם הרד רוק, אבל
מהרגע הראשון היה ברור, שאזור הישיבה מול הבמה יהפוך שטח עמידה צפוף. לא רק זאת, אלא שאחרי שלושה שירים, הקהל כבר הצטופף מול ברט אנדרסון המטפטף מזיעה. אין לי מושג אם לזה ציפו יושבי הכרטיסים היקרים בשורות הראשונות. רוק לא נועד
אחרי ההדרן הארוך של Ashes Are Burning, כשאנני האסלם וחבורתה עזבו את במה, המשיך הקהל במחיאות כפיים בדרישה להדרן נוסף. האם להקת "רנסנס" תחרוג מרשימת השירים המתוכננת שלה? ג'סטה לקהל הישראלי? נדמה לי שזו הייתה האכזבה היחידה של הקהל בערב
שלוש שנים אחרי האיחוד שהגיע אז לבארבי, חזרנו לאותו מקום להמשך מסע התחייה מחדש של האפגן וויגס. גרג דולי, ג'ון קרלי ושות' ממשיכים לנוע בנתיב הגראנג' של התשעים. הצרחות של דולי נשמעות רלוונטיות מתמיד. שלוש שנים אחרי, וההתרגשות של אז
באתי עם רף ציפיות נמוך. אתם יודעים: הבלגנים של אקסל רוז בחודשים האחרונים, הזלזול שלו ב"היכל התהילה" באמריקה, איזי וסלאש לא כאן. גאנס נ רוזס גם לא הוציאו איזה אלבום חובה שבשבילו כדאי היה להזיע בפארק. תוסיפו לזה שבהופעה שלו
