אילו אני מלחין, והיו שולחים לי שיר כזה להלחנה, הייתי מחזיר לשולח. יש ליריקה שאומרת: לא תודה, אל תלחינו אותי. תשאירו אותי על הנייר. בן אלקיים שכתב הכניס את עצמו בין השורות, אבל לא לתוכן. השיר מתאר רגע לא מוגדר
לכל מי שמכנה עצמו מוסיקה מזרחית מודרנית – תאזין לשיר הזה. מוסיקה מזרחית מקומית אינה רק שירים לחתונות. יש מצב של התמודדות עם מציאות, שהיא נפוצה כמעט כמו חתונות. נכון שהעם הזה חוגג נוסטופ (מסעדות, חו"ל), אבל בכל בית חמישי
אחרי 8 שירים (יש 13) לחצתי סטופ. בוא נרגיע. הייתה תחושה שכל שיר מעצים את המלודרמה האישית של בן אלקיים, שאני נע על אותו ציר טקסטואלי-מוסיקלי מוצף ייסורים, שגורם להפסיק להבחין בין שיר לשיר. אז לקחתי מנוחה מעודף האמוציות של
קצר, פשוט, מורכב, מיוחד. בטח שהקול הזה עשה אסוסיאציה לאביתר בנאי. יש כאן יותר מאשר צבע קולי דומה. בן אלקיים בנה מלודרמה על 11 שורות. הפך מחשבה אובססיבית על אהובה לזעקה. הספק הגדול – האם זוהי האחת? האם משתלם להמשיך
