בניה ברבי

בניה ברבי בוחן את עצמו מול מצב אישי כאוטי של אהבה מתערערת שמחשיכה את עולמו.  מולו – מי שמנותקת ממה שעובר עליו "משקה את הכאב כמו פרחים שבגינה". היחסים עימה הפכו סוג של הימור ומובילים לשאלה – "מי אני?". זו

בניה ברבי שר סיטואציה של חיים על כל הסיפורים שהוא פוגש – גיבור צעיר במלחמה, מישהו שהשתגע, ואחת שאיבדה הכל, ובתוך כל זה – הניסיון לשמור על חלקת האהבה שלו, התקווה שמתוך העצב הגדול יצא חיוך. גם המוסיקה נכנסת למעגל

מה באמת קורה כשנגמרים הפרפרים?  זה אכן קורה הרבה: למרות שיש אהבה, הפרפרים בבטן נעלמים כשנמצאים כבר בזוגיות יציבה. אורך ההתאהבות הראשונית לא מנבא את טיב הקשר בהמשך. יש קשרים מצוינים, יציבים ועמוקים שהתחילו בפרפורי לב קצרים ביותר, ולעומתם יש

בניה ברבי שר דברים כלליים ואקראיים על האדם, ובסוף השיר מדביק קטע מתוך מגילת העצמאות בקולו של דוד בן גוריון. כי מה? מה הקשר? להיות מעורב בכוח בתנועת המחאה? הטקסט עצמו שבלוני. מה רצה להגיד? שבני אדם מצויים בעולם רק

אני יודע שיש מישהו או מי שהם שרוצים לנעוץ משהו בחיבור בועז מעודה-קרן פלס או בניה ברבי-קרן פלס, אז הנה אני מודיע בזאת: זה אינו כותב שורות אלו. קרן פלס יודעת לחבר מילים ומנגינה. יש לה את זה. השיר הוצג

מה רצה בניה ברבי להגיד? בסופו של שיר נשארתי כמעט לוח חלק. נזכרתי בקרן השמש אחרת, זו ה"מאוחרת" של שלום חנוך.  בלדה לירית שנכללה באלבום רוק שביטא את שיאי המעורבות הפוליטית והמחאתית במוסיקה הישראלית. חנוך שר על השקיעה שנמוגה ("אבדו

בניה ברבי מתרפק על אינסטנט שיר אהבה מתקתק-מדוכדך כאסטרטגיה להתביית על מסלול מיינסטרים מחניף לקהל. זה מתחיל מטקסט רע: "למרות שיש בנינו ניגודים/ הייתי גם עושה לך ילדים". האם ברבי קרא פעמיים את מה שהוא שר? כל קשר הגיוני בין

אולי ינגב  לה את הדמעות במקום לנשק – "עד שזה נגמר". אני מבין את המשרבטים שמתרפקים איתו על האהבה – שלמה ארצי כבר ניגב את הדמעות. למען המקוריות – ינשק לה אותן. בניה ברבי זורם יפה על נהר הדמעות. יש

כתיבת טקסטים לשירים מולחנים בשנים האחרונות מסתמנת כקלות בלתי נסבלת. חמישה (!) הכותבים שעמלו על שיר הרגש הזה, לא נתנו דעת לדלות השפה: חזרתה התכופה של מילת הגוף "זה", פתיחת משפטים ב"אז" הן תעודת עניות על כתיבה שטוחה, חפיפית. כנ"ל

זמן קורונה מייצר גם שירים כאלה. מפסיקים להתמרר ולהתבכיין, וחוזרים לשבט אחים יחד סביב המדורה. יאללה פחמים כולם נדלקים ומשרבבים-משרבטים ביחד הבזק פילוסופי "הו כמה זמן יש בנצח", שמצטרף לאווירת הסבבה. גם כשאין מה לאכול יש מצב לכיף ביחד בלילה

עזוב אותך מהשיר הזה, יגידו מיליון מובטלים לאברהם טל, על מה לשמוח? תחזור בעוד חצי שנה. אולי אז תהיה סיבה למסיבה. עכשיו – ממש לא. טל בכל זאת חשב אחרת: עוד שיר על מר גורלנו, על פוליקיטה מזוהמת, על סגר

לא ייאמן: גם הגבר מאשים את עצמו במשבר היחסים: "אחרי הכל, זה גם בגללי". ומה בגללה?  מה גרם לו לברוח ל"קצה העולם"? – אה, רצה "לחזור לעצמו". מה באמת קרה לו – שהוא ברח? מצד שני ברור שהוא מתגעגע –

לא התייחסתי לסינגל הזה, כשהוא יצא. שמעתי אותו כמה פעמים על הכביש. סידר לי את הנסיעה. מוסיקה ים תיכונית טובה מתגלגלת יפה בכל מסלול. זה לא עוד "שיר מזרחי". השירה,  העיבוד וההפקה הפכו אותו למסתלסל אותנטי. נושבת בו רוח של

מה קרה שהיא מצטערת על מה שגרמה לו? פתאם התפקחה, הוצפה ברחמים? הבינה את מהות אהבתה? מסוג הטקסטים שאינם מסבירים את עצמם. התשובה מן הסתם נמצאת בעצם חילוף התפקידים. בפופ הקומי, מסתבר, גברים בוכים גם מפרספקטיבה נשית. הוא שר אותה בגוף

אז מה בדיוק קרה שהיא כבר לא אתו, ומה מהות השינוי שהוא עובר. מצד אחד התחיל לעשן –שזה לא משהו, נהנה מקפה, שזה נחמד, קרא ספר – אחלה, התחיל לראות חדשות – נוט ביג דיל, וגם טס "למקום יפה", שזה

בימי הזיכרון, פעם בשנה, נשלפים השירים העצובים, ישנים כחדשים. טרגדיית השואה עומדת שוב מנגד, כמו הצער האינסופי על הנופלים. לעיתים התחושה היא שאין מנגינות לעצב הזה, אבל ממשיכים ליצור, מתוך ניסיון להגיע ולגעת. את שירי המקבץ "משא געגועים" כתב ליעד