השאלה שהשופטים שאלו לאורך הפרק: "האם זה מספיק לשלב השידורים החיים"? ברור שהאודישן הבודד על מדשאות הווילה אינו יכול לספק תשובה. בהדחות הפעם, נדרשו השופטים להתייחס לכל האודישנים ולהגיע להחלטה. אם לתת ציונים לשופטים לקראת ההופעות החיות, שירי מימון –
איזה ביצוע הרביצה ליבי ל – I'm Going To Town של רופוס ויינרייט! הדיוק, חלוקת האנרגיות, המינון הרגשי. העוצמות הפנימיות. לא רצה לפני השיר. פורטיס, שמכיר אותה עוד מימי "פינגווין", התרגש. אבל הוא צריך לשחק אותה שופט. יצא לו משפט
נכון אמר ליאור נרקיס, היועץ למשה פרץ, לאוהד ועוז: פרץ הוא מספיק מקצוען כיוצר וכמעבד פתוח, שהוא לא יקבע את גורלם על פי הז'אנר ה"מזרחי" עמו הוא מזוהה. דווקא נרקיס שתיעל את עצמו לאפיק מוסיקה מזרחית מאוד מכוון מטרה (בידור) נשמע
מדוע דודו איבגי הלך הביתה? לטעמי, על רקע המסלסלים למיניהם, טובים ככל שיהיו, הוא האקס פקטור הכי מיוחד שאפשר לקבל בתוכנית הזו. יש לו מצד אחד, דימוי של השכן הכי מסכן שממול, הבחור מהמכולת של פרוספר בשדרות. מצד אחר: שנון,
בתי השופטים נסגרו. הבחירות להופעות החיות נקבעו. ושוב, כמו בבתי הלהקות והבנים, יש לי בעיה עם שתי בחירות. שרמי פורטיס ושירי מימון ינגבו את הדמעות, ויסבירו לי למה הם ויתרו על ענבל בן שטרית הנפלאה ועל מאוריציו, שקורץ מחומרים של
מותחים ומותחים את התוכנית, מאריכים ומייצרים מתח מלאכותי, מנג'זים עד לעייפה. נו טוב, כבר ירד האסימון שאנחנו בריאליטי, אבל לא חייבים להפוך את אקס פקטור ישראל לבית האח הגדול. זה אפילו די משעמם, הבימוי המזויף. המדהים הוא שהובילו את המתמודדים
