ג'וני גולדשטיין

עזבי אותך מהתרגילים שאת עושה לי, מהמשחקים והשטיקים, נוריד חולצה, נפסח על הבלגנים, ויאללה תכלס. קולו הגבוה של עדן חסון לא מקונן. בשביל ה"מאמי" שלו די בדאנס ביטים מרים רחבות, מוסיקה לבושה בלבוש התואם את הוייב התקופתי, צלילי בידור ברוח

הקליפ מראה את עומר אדם מפזז עם ישבנים נשיים ומתענג על נהיגה במכוניות פאר.זה הראש שלו?  לאן הסיפור שלו הולך? לפי השיר הזה הוא הולך למקום שלפי הערכתו והערכת המטה המסחרי שלו מוביל למקומות טובים – סולד אאוטים מהירים, קהל

שהדג יסתום בתקופה הזו? כבר חשדתי שזה לא יקרה, שנמאס להם לנסות להשפיע בשירים ובמוסיקה, כי אין תכלית למדינה, שבה הרוב מסוממים על ידי איש אחד. הגיעו ההפגנות, ונולד שיר. הדג נחש אינם נושאים דגל. אינם מתיימרים להוביל  את המאבק

קרן פלס כתבה שיר על החמצה רגשית ואומנותית באמצעות הצעה לגבר להשתחרר. היא מדברת על אי הידיעה/ מודעות להתמודד עם החופש שבידינו. השיר נפתח במשפט שנאמר בסיטואציה של גירושין מצד הגבר לאישה – "הרי את מותרת לכל אדם", אלא שכאן

אז היא איתו או לא איתו? תיתן לו מפתח או לא? מה היא בכלל רוצה? שיצלול איתה עמוק לנשמה שלה? לחיות את הדימיון שמנגן לה על הלב. מה היא רוצה ממנו, מה היא רוצה מאיתנו? הטקסט המופרך הוא חלק מהפקת

הוא אמר לה שרק איתה "חלומות בפריפריה מתגשמים".  הכותבים ונוי פדלון כנראה מבינים למה התכוונו. מדוע אותם חלומות (לעשות ילדים?)  לא היו מתגשמים מחוץ לפריפריה? הפריפריה נמצאת מאז ומתמיד בשיח הציבורי הלאומי – למרות שהמונח "פריפריה" מעולם לא הוגדר בבהירות.

עפרה חזה הייתה בת 63 בימים אלה – אילו חייה נמשכו. ממרחק הזמן – החסר מתעצם. יש שירים שנשמעים עצובים יותר מאי פעם. "לאורך הים" הוא שיר כזה, ספוג כאב לב. אפשר לייחס אותו למי שחווה מות יקיר, ואינו יודע

איזה קריטי? קריטי זה מצב גורלי. משהו חמור. הבחור "חשב לכתוב לה". "חשב" – זה קריטי? מרגי צונח באמינות התוכן עד התחתית. מגיעים כל הבייבי, המאמי, המסיבות, הפיזוזים, הרעש הבלגנים – והשיר מאבד עוד גובה ויורד עד לרצפת הריקודים – לרגליים,

קרן  פלס מתלהבת לשאול שאלות פילוסופיות שחוקות. מצד שני: לא אתעמת איתה אם היא תתעקש על כך ש"מי אני" היא שאלת מיליון הדולר. תוך כדי כך היא משחילה עוד שאלות טריוויאליות על מהות ושינויים בחיים. סוג של נסיון פלסף פופוליסטי לתפוס

מוקי את ברי סחרוף. האם נועדו? כששניהם שרים סולו – הפער משמעותי. בדואט – הוא נסגר. משקף את הטקסט. הפתיחה היא רצף של קלישאות על הקיום האנושי על מנת ליצור מלנכוליה קלה ("מן עצבות שכזו"), אבל אחרי שהוא לוקח "נשימה

נתן גושן מתכונן לקיסריה ביוני, ומחבר עוד אינסטנט פופ על אהבה ממרחקים שמעוררת געגועים. הלב שהיא חרטה עליו, סופה שמרימה הכל ומסובבת אותו, ואיך אפשר בלי מאמי. הו מאמי.  המתכון המלודי, ההפקה בעלת המרקם הפריך, הקול הכמו מיוסר – צפויים. גושן

התפוח של ניתן בן ארי מתחיל להתקרב לעץ (אבא מוש), אבל לא בטוח שזה הכיוון העתידי שלו. בינתיים, ניתן בוחר בנתיבי רגאיי מיינסטרים, טיפת היפ-הופ, טקסט אינסטנט של מאוויי האוהב – חושב-חלום אותה, אבל לפי  ההיפ הופ, היא עדיין לא אצלו,

מרגי מהכוכב הבא? למה לעמעם את זוהרו? לפי השיר והקליפ, נדמה לי שמישהו שם עליו כסף כדי לענות בשבילו  על השאלה מה הוא רוצה להיות, כשיהיה גדול. האם האינסטנט טקסט הזה יעזור לו להיות גדול? מאמא שממה. רצה לו בראש. קשה

זהו מוקי של אדרנלין גבוה, גוף בוער, מרחבים שעוטפים, נספג בנוף, מעדיף להתעלם מהרע, להחזיק בידה. ללכת רחוק. מוקי נכון לעכשיו מחפש להיות מוקי נכון לעכשיו – על מגוון רגשותיו בקיום היומיומי, פחות על תובנותיו כאיש מעורב בתוך הוויה פוליטית וחברתית. השיר

אחרי שלושה אלבומים, גיא ויהל נשמעים ראש מוסיקלי אחד. משלימים זה את זה, ובמועדון התיאטרון הצליחו להעמיד מופע פופ-רוק מהוקצע ומלוטש. אני יוצא מהביקורת על אלבומם האחרון, "השמש תזרח". הם שרים על דמויות נשיות אבודות. טון הכאב יוצא מגיא מנטש.

אברהם טל שר שיר של בדיקה מחודשת של יחסים בינו ובינה. למעשה – שיר על מהות המשך האהבה. אם אחרי כל כך הרבה שנים עדיין "מגלה אותה" – סימן הוא שהשגרה אינה מנצחת אותם. לא רק זאת אלא שעדיין יש

עדיין כותבים טקסטים כאלה? מצד שני: זה דודו אהרון. מה כבר אפשר לצפות מדודו אהרון? ההפתעה/אכזבה היחידה היא שג'וני גולדשטיין נמצא כאן. מה הוא עושה כאן? פרנסה? ואולי  מערכת הציפיות שלי מאמנים מקומיים מטעה אותי. בל נשכח: אנחנו בעידן ששרת

לא ברור אם התאהבה בו עד כלות, או נשארה מרוגשת בסיטואציה של מישהו שהצליח לשרוד בביתה שבוע ימים ולגאול אותה מבדידות. לפי הטקסט – האפשרות השנייה סבירה יותר, כי היא כבר "מסתובבת ברחובות ומחפשת התחלה". במילים אחרות – היא תצליח

צליל הפסנתר וקריאת הווקאלית הכמו-אפריקאית, טוענים את השיר ב"מתח" שבין "האולי לבטח" עליו שרה אניה בוקשטיין. בוקשטיין נוגעת בחוסר וודאות. השאיפה הטבעית היא להגיע לתחושת ביטחון, אבל המצב הפוך. תקופה הילדות מסומנת כחיובית. האמן-המבוגר רוצה לשמר את ההתבוננות הילדותית ההיולית,

דנה וישינסקי שרה אהבה מהיבט של גבר בשני השירים היחידים שהיא לא כתבה את מילותיהם: "זרות" הפותח מאת אורי ברנשטיין, ו"אבל אהבה" מאת אסי דיין הסוגר את האלבום. בשניהם האוהבים מבקשים לשקם אהבה. בשיר של ברנשטיין מילות המשורר נשארו על

נדמה שגם דנה וישינסקי התכוונה ל"לא אמיתי", כשהיא שרה את סיפור היחסים הזה, שמסתיים במפח נפש. השיר נשמע תרגיל מוסיקלי על הנושא עם אוריינטציה ברורה לעשות מזה סווינג פרודי.  אם זו הכוונה, אז התרגיל הצליח לא מעט בזכות העיבוד וההפקה

פתאום עברי לידר תופס קצת דג נחש. בשביל קצת קיטורים על המצב הוא צריך גם קצת מוקי משבק ס. וטוב שיש יונתן גולדשטיין מ – TYP, כדי שהחגיגה תהיה שלמה. לא חשבו אמנם לשיר שירים לישראל, אבל שרים. כשיש דאגה, יש חגיגה.