לא למופע-מפגן הזה התכוון מי שהגה בזמנו את הרעיון של "פסטיבל הפסנתר" בתל-אביב? קיבלנו שעתים ורבע בלי הפסקה של יריד פסנתרנים ופסנתרים, שבו ה"מכל-הבא-ליד" הוא המוטו. באך, חצ'טוריאן + רקדני ברייקדאנס, גרוניך, שוחט, פטשקה, רחמנינוב, קלינשטיין, דניאלה לוגסי, אופרה, ג'אז, בלוז,
ראיון עם גיל שוחט הוא הליכה בתלם שאין בה כמעט מהמורות. הוא באמת מאמין בעצמו, במפעל החיים שלו. נדייק: בשלמות של עצמו, שאלוהים חנן אותו. הוא מאמין שהחיבור שהוא עושה לזמרי פופ הוא חלק מהשלמות הזו, מתפיסת העולם שלו. הוא
מי צריך הרכב מלווה כשיש פסנתר. לא די בפסנתר. צריכים פסנתרן שיתאהב בשיר, גם בזמרת ששרה. תנו לנורית גלרון פסנתרן מאוהב, ועוצמת החסר תהפוך למלודרמה שוברת לב. מדהים, אבל עובדה: שנים היא רצה עם להקות, ופתאום – פסנתרן אחד. אם
