שי המבר מדבר
האם מומלץ להשתמש במטאפורות רבות בכתיבה? כמו כל דבר טוב, גם מטאפורות צריכות להיות במידה. שי המבר משתמשת בהן בכמויות. מטפורה שהשימוש בה נעשה בכוח, נשחקת ומאבדת את כוחה. שי בחרה ב"מדבר" כמטפורה ראשית למצבי ההוויה המשתנים שלה (רוח, שדה
האם מומלץ להשתמש במטאפורות רבות בכתיבה? כמו כל דבר טוב, גם מטאפורות צריכות להיות במידה. שי המבר משתמשת בהן בכמויות. מטפורה שהשימוש בה נעשה בכוח, נשחקת ומאבדת את כוחה. שי בחרה ב"מדבר" כמטפורה ראשית למצבי ההוויה המשתנים שלה (רוח, שדה
מה הרגשה אחרי כל השנים איתה? – מייאשת. "איך אכלנו אותה", שר גידי גוב. הוא לא מפרט, רק מציין את העובדה שהעזר כנגד יודעת, ובמשפט אחד – מצב על הפנים. אין נגיעה, מילה, תפילה. פגישה מבאסת עם עצמו. מציע לה
אחד הפירושים ל"אין מלך בישראל" – אין מי שיחבר בין בני ישראל לאלוהים. פירוש אחר: איש הישר בעיניו יעשה – אין מי שישמור על הסדר. לפי המוסיקה של דודו טסה – הָא בְּהָא תַּלְיָא. טסה חוזר למקורות כדי לקונן את
עכשיו הזמן להפוך "הכוכב הבא" למניית זהב. אריק סיני לא יפספס את המומנטום. תוכנית הריאליטי חשפה כישורים טובים של זמר סטורי טלר, שעד היום לא ממש נחשפו בגדול. כדי למנף מתאימים שירים למידותיו. הרומנטיקה הישנה תקום לתחייה. היא יפה כמו
לפני סיום הקהל הצטרף לדודו טסה ב: "אני חייב להספיק כל מה שהעולם מציע/ כל זמן שהאוויר מגיע/ וזה לא מפריע ומלטף אותי/ ויש אצלך אור למה לי לעצור" (השיר "אני רץ"). אחרי ההופעה הראשונה שלו בהיכל התרבות ת"א אתה
"עיני פקוחות מבלי לראות את השמיים מבלי לראות כחול של ים, ירוק של עץ מבלי לשמוע מנגינות יפות כמו פעם מבלי לראות את הדברים כמו שהם. ילדים קטנים, ילדים גדולים, ילדים טובים וילדים רעים את יודעת אמא, כולנו ילדים של
הסיום "סוף ימיי" (יהונתן גפן-דדון) משאיר אותך במצברוח קודר. אמיר דדון שר אותו בטון עגמומי שעובר לאורך האלבום: "אני לא התחלה של שום דבר/ אני רק חוליה אחת בשרשרת/ כמו כולם כאן רוצה להשאיר חותם/ רוצה שיזכרו אותי/ שהייתי כאן/ בסוף
בקולה המקונן הגבוה, אדוניה מבקשת להשתתף בצערה על בדידותה. היא מתחילה את השיר ב"האמת", כאילו העולם חשב שהיא לא במצוקת בדידות, והיא מבקשת לחשוף את ה"אמת". מספרת כמה רע, מעמידה "שמלה לבנה" מול "מלחמה", כמו אלה שני הקטבים שהיא חווה,
דודו טסה משתף פעולה עם המלחין והגיטריסט ג'וני גרינווד (The Smile, Radiohead) באלבום חדש – "ג'ארק קריבק" (מערבית: "שכנך הוא קרובך"), שייצא ב-9 ביוני הקרוב באחת מחברות התקליטים הגדולות בעולם – BMG תחת הלייבל Records Circuit World. ״ג'ארק קריבק״ הוא
דודו טסה חידש את שירה של אהובה עוזרי במסגרת פרויקט "עבודה עברית – מחווה ל-60 שנות יצירה מקורית". עוזרי כתבה שיר של יאוש, דיכאון וגעגועים שמתחיל בקריאה לעזרת אם: "אמי אמי פתחי הדלת/ כי גופי רועד מקור… על כתפי משא כבד",
מי שציפה משלמה ארצי לשיר מחאה נוקב בימים הטרופים האלה, קיבל בלדת מרוחה בערגה נוסטלגית רגשנית. עידן עמדי הצטרף ללטף לו את הגעגועים. מה רע? יש המגדירים נוסטלגיה – זיכרונות עבר, אבל בלי הכאב, ובעצם זיכרונות מעבר שמעולם לא היה.
דודו טסה נחלץ מעט מהשירים על זוגיות קשה במצוקה. השיר מדבר על רצון לפתוח דף חדש ונקי בינו ובינה. זה לא שעבר מהפך רגשי מוחלט, עדין תחושות מעורבות, אבל השינוי הוא שהכעס נמוג, ואת מקומו תופסים געגועים, ובקשה לשובה. טסה
כנראה עבר על דודו טסה יום קשה במיוחד, שיצא לו שיר עצב כזה, כל כך נוגע ומגיע. זה המינור היפה הזה, שמגיע ממקום מאוד עמוק. זה הטנור המסתלסל הזה שמחלחל ונכנס למקום לא פחות עמוק. שיר פשוט, לכאורה. הימים בחיינו
סערת בואו הנושבת בצליל סול-דיסקו מהשבעים. תישאר בד' אמותיה, בינה, בינו ובין הקיר. איש לא ראה, לא שמע. המוסיקה בעיני רוחה דווקא מאירה אותה (את הסערה) בחשיפת יתר מסעירה. הקונטרסט יפה. כל מה שמפעים בבואו מגיע לשיר. ריקי גל מצליחה
התחלתי בקליפ. לילה בפריז. דודו טסה עושה דרכו על גשר. נראה כתועה ותוהה. כמעט נדרס. השוטטות הלילית מובילה לחבורת רקדני ברייקדאנס, שמחממת עצמה בריקודים. טסה שר: "זה לא עובר. זה רק זז ממקום אחד למקום אחר". הוא ממשיך להתבונן ברקדנים.
יובל דיין שרה את המחשבה החולפת בראש ומפלחת את הלב בטון מלנכולי. החיבור בין נינט (מילים) ודודו טסה (לחן, עיבוד הפקה) הוליד שיר שיר על אהבה שנשחקה. הקול הפנימי השתתק. אין בה עוד מנגינה. "אין חיוכים שישקיטו רעמים". למרות המשברים,
"עדיף הטירוף, השיגעון רק לא הפחד הוא גומר אותי" השיר "בסוף מתרגלים להכל" מסתיים בקרשנדו, כמו בסיום טראגי של אופרת רוק. האם דודו טסה הוא יציר דור שרוט שמחפש דרכים להגיד – נשבר לי הזין.? או שמא זה מקרהו הפרטי
יש משהו מאוד אֱנוֹשִׁי, חָנוּן ורָחוּם בקולו של אביתר בנאי כשהוא שר סיטואציות סותרות בשיר על נתק ביחסים בין אב לבן, שבהן מתערבבים רגשות של פחד, שנאה, אהבה, ריחוק, קירבה. הקונפליקטים מתבהרים במוסיקה שמניעה את הנרטיב במנגינה ובקצב עקב בצד
נצ'י נצ' (רביד פלוטניק) לוקח על עצמו את תפקיד החברה ששופכת את כל מה שיש לה להגיד עליו (האהוב לשעבר) ועל התקופה המחורבנת של אהבה כפוית טובה. את כל מה שיש לה להגיד – הוא אומר, כמו כדי להזדהות ולרדת
"עדיף הטירוף, השיגעון רק לא הפחד הוא גומר אותי" והכי נורא, מסיים דודו טסה את זעקתו – "בסוף מתרגלים להכל", והשיר מסתיים בקרשנדו, כמו בסיום טראגי של אופרת רוק. האם דודו טסה הוא יציר דור שרוט שמחפש דרכים להגיד –
נינט שרה סיטואציה של חיבוט עצמי קשה. כמעט קמה לרקוד. הריקוד ממגנט. מבטא שחרור. הקימה – מתוך רצון עז להשתחרר מלחץ, אבל אין מה לשמוח: מראש ידוע שתהיינה היתקלויות "ראש בראש", גם אם ה"כמעט" שולט, עדיין הכמיהה "לעוף" אינה עוזבת.
המחשבות שרצות אצלו בראש על יחסיהם. החשש שמשהו לא טוב קורה. האם האהבה תמשיך להתקיים? מה עובר לה בראש? הוא חושד שהיא חולמת על עזיבה, שתשבור את הלב. העיר היא מטפורה לקשיים שמצטברים בזוגיות, נערמים "קומה על קומה". הזוגיות עברה
לא אהבתי כשכינו אותה ה"מאמי הלאומית". נינט של אחרי כוכב נולד לא שידרה "מאמיות". היא הפכה לאחת הרוקריות היותר נועזות-משובחות במוסיקה המקומית, יוצרת-זמרת מופלאה שהתרחקה מהכינוי המחבק שהומצא על-ידי התקשורת. השיר החדש הוא מהסוג שעשוי להחזירה למחוזות החיבוק הקולקטיבי. זהו
מהו געגוע? כמיהה למה שמחוצה לנו – למקום או לאדם שנפרדים ממנו, אבל געגוע יכול להיות גם כלפי אדם, מקום או דבר שמעולם לא היה לנו, החסר הלא גשמי שקיים בנפש. אולי זה הגעגוע לעצמנו. בשיר ששרה יהודית רביץ –
שורשים, רבותי, שורשים. אני שומע את דודו טסה ונזכר, כי ערבית היא השפה הרשמית השנייה בארצנו, אבל תראו לי נער ונערה עבריה שיודעים ערבית על בוריה. לכן, אני מסיר את הכובע בהתרגשות למשמע כל ניסיון של ישראלי להזליף מעט תרבות
תנו לזרם המחשבות של שלמה ארצי לצאת לכביש הראשי, המרוסק. הגיע הזמן. העטיפה של האלבום החדש מוכנה. היא תצא בפסח. מה שבטוח: חיינו כבר לא יהיו מה שפעם. דבק לא ידביק אותנו. מצד שני: מחר נחזור לרקוד צמודים, יהיה בסדר,
רובה של המוסיקה ה"מזרחית" במקומותינו עוסקת באסקפיזם ובבידור. גם כשבחורה נוטשת את הגבר בשיר המזרחי, יש חפלה יותר מאשר צער וכאב אמתיים. דודו טסה עשה שיר מזרחי שמגיע ממקומות של כאב אמיתי. אין כאן בלוף. הטון, המנגינה וההפקה באים מעומק
ישנם יוצרים-מוסיקאים-זמרים, שנוכחותם קיימת גם אם אינם מפרסמים דברים חדשים במשך תקופה ארוכה. הנוכחות הזו היא שהופכת למעין נפקדות, כאשר לא שומעים מהם זמן רב. יהודית רביץ לא הסבירה מדוע לקחה "חופשה" משך כארבע שנים מיצירה ומהופעות. יכולות להיות סיבות
הסלסול של דודו טסה נוגע בתהום העצב. הטון הגבוה מביע מצוקה ותחינה. הבעיה האישית מתחדדת על רקע הכאוס, האווירה העכורה, השטנה, חוסר האמון – "אדם לאדם זאב". ברור: ההצלה, של דודו לא תגיע מהעולם הסובב אותנו. אין הרבה אפשרויות לגאול
השיר נפתח בקצב פאנקי מוחץ ומהיר. לא משאיר מקום לנשימה. השירה של דודו טסה גובלת בזעקה. המבע רווי רגש וכוונה. הוא מתכנן את הפגישה באותו ערב. שתביא איתה יין. שתביא איתה אור. תהיה גם תקשורת מילולית, יחשוף את ה ה"אני"