אביב גפן כתב על יהונתן גפן, אביו: "כשגדלתי הבנתי, שהוא בעצם ברא על מכונת הכתיבה כמה נסיכים קטנים, כבשים, חיפש מקום לדאגה ויצק את הדמיון והחוכמה שלו על נייר במילים, שאנשים יאמצו בחום לכל ימי חייהם". אביב לא אימץ מילים
מתייחסים לנוסטלגיה כאל תשוקה לא מודעת לחזור לשלב מוקדם בחיים. יש רואים בה הפרעה כפייתית מדכאת כתוצאה מכאב על אובדן. יהונתן גפן בשיר שהלחין נפלא דויד ברוזה, חוזר הביתה אחרי 20 שנה ושואל: "לאן נעלמו הילדים/ ששיחקתי איתם/ איפה כל
"היא מסוג הבחורות שמצניעות אותך/ כשחברים נמצאים שם/ אתה מרגיש טיפש/ כשאתה אומר שהיא נראית טוב/ היא מתנהגת כאילו זה מובן/ היא מגניבה, או, או, אוי/ נערה, נערה, נערה" נחזור למחוזות אהבות נעורינו. כששמעתי את זה, כנער צעיר, זה פגע
הופתעתי. "האישה שאיתי" ארבעים שנה אחרי חוזרת. מה יום מיומיים? הוזמנו למסיבת עיתונאים. קוטנר ראיין. דויד ברוזה דיבר על סיבוב הופעות חדש ברחבי הארץ וגם בעולם, על גרסה בספרדית שהקליט לכל שירי האלבום. קוטנר שאל על הכישלון שקדם (האלבום "קלף")
אני אוהב את הפרשנויות של דויד ברוזה ללאונרד כהן. אחרי So Long Marianne הוא שולח את The Famous Blue Raincoat השני מתוך שלושה ביצועים שהוזמנו על ידי Jewish Arts Collaborative בבוסטון כחלק מאירוע מקוון לכבוד מורשתו של לאונרד כהן .
להתאהב מחדש בשיר הזה. זה מה שגרם לי דויד ברוזה בגרסה האינטימית שלו לשירו של לאונרד כהן. התחלה אינטימית על קצות האצבעות, אקוסטית בודדת, טון מתכוון שמספר את הסיפור האישי בטון של תחושה מהולה בגעגועים. העיבוד היפהפה בהמשך מעבה בכלי
בואו לפסטיבל הפיוט והתפילות החדש של דויד ברוזה. לא. אין כאן עניין של "התחזקות" או חזרה למשהו. עיקר הפרויקט: ברוזה מאתגר את עצמו במוסיקה חדשה למילות תפילה מסורתיות ועתיקות יומין בנוסחים מוסיקליים חדשים. אמרתי "פסטיבל" – כי התוצאה אחרי האזנה
הטונים והפריטה מייצרים תחושת דז'ה וו. זהו דויד ברוזה אולד סקול ממרום גילו וניסיונו, ששר שיר אהבה מיניאטורי מהסוג שאין לו תפוגת זמן. במחשבה שניה – זהו ברוזה של כל הזמנים. לא השתנה. זה הכובע שלו. זו האדמה המוזיקלית שלו.
סרטון פתיחה: מירי מסיקה עסוקה בהסרת איפור. חיפשתי בהמשך את הנמשל: האם נשמע אותה נטו ברגעים חשופים במיוחד, "קטנים" כאלה, ללא שכבות ה"איפור המוסיקלי", ללא הג'סטות המוכרות, אפילו שיר אחד יחיד במינו? – זה כמעט לא קרה. הקהל שמילא את
עדיין חוזרים לחולות המדבר של השיר שהושר בזמנו במסגרת "שיחות סלון" של יהונתן גפן ובביצוע דיוויד ברוזה ויעל לוי. השיר מזוהה חלקית עם דיוויד ברוזה, חלקית עם יצחק קלפטר. יצחק ויינגרטן דמיין סיפור אהבה מדברי כהתרחשות כמו מיתית, עם מאפיינים
שירי הכבש השישה עשר אהובים עלי כ"ילד מבוגר", כי נקודת המבט של יהונתן גפן היא של מבוגר שמנסה לראות בצורה מודעת את מה שלא היה מודע אליו כילד. זהו יהונתן גפן שכתב את השיר הארס פואטי "איך שיר נולד", הפותח את
דויד ברוזה. מסובב גלובוס. הוא בארה"ב, ליבו בספרד, בישראל, לפי האלבום החדש En Casa Limón, אינסטרומנטלי למהדרין, חוצה כל גבול. בין הרוחות הנושבות בו בולט – הפלמנקו לאורכו ולרוחבו של האלבום. האלבום, שהופק על ידי זוכה פרס גראמי חאבייר לימון, הוא ניסיון
"האישה שאיתי" ממשיכה ללכת אחרי ברוזה. מגיעה איתו פעם נוספת להיכל התרבות. ב-2009 חגג איתה 25. תמיד ימצאו סיבה למסיבה חוזרת. חגיגות של אלבומי מופת הפכו מקדמי מכירות יעילים במוסיקת הפופ המקומית. אין צורך במאמץ יחצני. הסולד אאוט יירשם תוך
דויד ברוזה אינו הסינגר סונגרייטר השלם, זה שכותב מילים ולחן. הוא עדיין נזקק למי שישלים אותו מאגף המילים והסיפורים. צרויה להב שכתבה את כל המילים באלבום, הצליחה בחלק מן השירים באלבום להשלים אותו ולאפשר לו להישמע – כאילו הוא הסינגר
ברוזה מחובר למוסיקת פולק, ולא רק ספרדית. לפי הדף שנשלח, אנחנו קרבים לט"ו באב, וזוהי תרומתו של הטרובדור המקומי לטקס. שיר אהבה מוטרפת, בסגנון מיושן של מוסיקה קאנטרי-אירית. "אנאבל לי" הוא השיר האחרון שכתב המשורר האמריקני אדגר אלן פו המתאר את אהבתו
גם האלבום השלישי בהפקה המוסיקלית של אלון אוחנה ובעיבודים שלו ושל יעל אופנבך ממשיך רעיון של הגשת שירי ילדים ותיקים ומוכרים בעיבודים אתניים, רובם מזרחיים, בשילוב כלי נגינה מאזור הים התיכון והעולם. אנחנו בפרק השלישי של הסדרה שהוביל בעבר המעבד
יהונתן גפן יוצא מהנחה שכולנו דומים בשעות מצוקה. הוא לקח סיטואציות אנושיות ומצא בכל אחת מהן את הקושי – מהרעב שמתבייש לבקש ועד הפליט שאין לו ארץ ומקום, מחסר הבית שקופא ועד המשורר שנשאר בלי שירים. במובן זה – כולנו
Mi Nina se Fue ala Mar – הגרסה המקורית של פדריקו גרסיה לורקה ופאקו איבנז בספרדית תישאר עדיפה על כל התרגומים והקאברים. מצד שני: בלי דויד ברוזה ויהונתן גפן שתרגם לאלבום "האישה שאיתי" (1983), לא היינו מתוודעים לשיר הנפלא. התרגום המוסיקלי,
דויד ברוזה והאנדלוסית אשקלון? מה לברוזה ולמוסיקה מזרחית-ערבית, צלילים צפון אפריקאים? אז כן, מוסיקה היא שטח ההפקר שבו ניתן להגשים מאוויים בלתי אפשריים, לרמוס גבולות. צריך רק שיחת טלפון, אחר-כך יגיע שלב רחרוחים-גישושים, ובהמשך יקרו דברים. דויד ברוזה קיבל יום
תנו צ'אנס לשלום, אומרים מוסיקאים יהודים וערבים. תנו למוסיקה לגשר. אוטופיה? דויד ברוזה שר מאז 1978 את "יהיה טוב". שלושים ושש שנים אחרי הטרובדור עדיין מאמין. אם דויד ברוזה שהגה את הרעיון לסרט East Jerusalem / West Jerusalem לא היה
כמה פעמים שר דויד ברוזה את השיר הזה. לראשונה שמעתי אותו במופע "שיחות סלון" עם יהונתן גפן ב-1978 על רקע הסכמי השלום עם מצרים. בהמשך בפסטיבל הפופ בנואיבה באותה שנה. ברוזה שר את השיר כטרובדור במסורת הפולק האמריקני, בגוונים אינטימיים
זה ברוזה? מינימליסט. שנסונייר. שיר ראשון מפתיע: "שפה שלישית" פותח חלון אינטימי חדש: "כאשר תתעוררי אהיה רחוק בעיר זרה", "אני נפש תאומה שלך" ו"איך אדע שזאת היא אהבה"? שר כמעט בלחש. אקוסטית וקצב במינון צנוע. מעין ולס. שריקה נוסטלגית. התרפקות.
נכנסתי לפיוז'ן כשברוזה שר "בנהר של סיביליה" מאת פדריקו גרסיה לורקה ופאקו איבנז בגרסת יהונתן גפן. היה מפוצץ. רחש קהל באוויר. דיבורים התערבבו ברעשי אכילה. הזרקור היה על האיש הישוב במרכז הבמה ופורט את השיר האנדלוסי היפה הזה. "ילדתי אל
אחרי שספרתי כעשרים פעם "חולם", אני כלל לא בטוח, שאני יודע על מה דויד ברוזה חולם בשגרת חייו. אני גם לא בטוח שהוא יודע. האם חלום הוא הזיה טובה בהקיץ או בריחה מהמציאות? מה שברור הוא – חלום אחד לפחות
