דנה ברגר

בואו נדבר על נחמה. לפני שנדבר תקשיבו לדנה ברגר, בשיר הזה. כולו נחמה, חמלה, חיבוק אוהב. רחל שפירא כתבה: "אם ראינו נכונה / לפעמים אני / לפעמים אתה / כה זקוקים לנחמה". השיר הוא יותר מנחמה. ברגר שרה מעין הדרכה

מאז השבעה באוקטובר, ביקשו במכללת אקים-כלים שלובים באוניברסיטת בר אילן להעלות למודעות בינלאומית את רציחתם של ילדים בעלי מוגבלות בשבת השחורה ולדרוש את השבת החטופים לביתם. סטודנטים מהמכללה פנו לדנה ברגר לבצע איתם גרסה ל"שובי לביתך" של דליה רביקוביץ ושם טוב

אני מודה, שאינני יכול לנתק את השירים העצובים שכתבה תרצה אתר מהדמות שלה, כלומר מההקשר האוטביוגרפי וממותה הטראגי. שני השירים הבולטים בהקשר הזה הם "בלדה לאשה" ("אפילו הספרים בחדר הסגור והעצוב/ כבר ידעו היא לא בסדר היא הולכת בלי שוב")

דנה ברגר מנתבת עצמה לנתיב מיינסטרימי מלודי, יותר מתוק ממר, מנגינות ידידותיות, קליטות, עיבודים עכשוויים פריכים, זורמים. יכול להיות שהרצון לנצל מומנטום, להגשים אלבום נוסף גרם לכך שנכנסו גם שירים לא מוקפדים מבחינת הטקסטים, אמירות שטוחות, נדושות, מרופרפות, נוטות יותר

תחושות אישיות, שכולם מרגישים: יש דבר כזה – מוסיקה של נסיעה. לא לאט מדי. לא מהר מדי. מידטמפו. דאנס לא הכי מתאים לנסיעה בכבישי הדמים הארץ. שירים מסוימים לא רק מצטרפים, הם גם נותנים להרגיש כביש שרץ. אספלט שמתחלף. תלוי

המתנה הגדולה היא ההרכב על הבמה. עשרה נגנים, אם ספרתי נכון. אל תעשו חשבון כמה זה עולה. מי שהשקיע – מאמין בזמרת. שיקול אומנותי לא תמיד מתיידד עם השיקול המסחרי. האם הקהל יעריך את השדרוג? אומנותית, לא בטוח שהעיבודים עשו

על מה שרה דנה ברגר? בערבית אומרים (תרגום): יום דבש, יום בצל.  בחיים יש ימים טובים ומתוקים וימים גרועים, מלאי דמעות. החיים הם עליות ומורדות. לפעמים הכל מתערבב בהכל – עצב, געגוע, שמחה. מה חדש בזה? ממש כלום. נשמע כמו

נעלה לנתיב הפופ הפאנקי הקולני-ראוותני משהו של כרמית גולסט שהיא מגישה לעזר שכנגד את רשימת הרצונות הארוכה שלה, שאומרת – די. עד כאן. נשבר לי ממסלול החיים הנוכחי. היא איבדה אותו. אני איבדתי מעט אותה. כלומר נטשתי את הרשימה, שמעתי

אומרים שהזמן אכזר. במקרה של "עד הקצה" מועדון רידינג 3 נובמבר 2010, דווקא חייך אל דנה ברגר. הסקירה הזו על "עד הקצה" נכתבה בעשור לאלבום.  אנחנו כבר 2021, ודנה תחזור לשוני ביוני לציין 21 שנה לאלבום. דנה כנראה מבינה שמגיע

שומעים את דנה ברגר ומיד מזהים את תוגת ההזדהות וההשתתפות בצער. היא לגמרי בתוך הסיפור של "חני". ברגר שרה כחברה לחברה העוברת טראומה. נשארה ללא הילדים – "הילדים אצלו". השבת נכנסת, היא לבד, הנרות רועדים. זו אינה אשמתה. הדוברת (ברגר)

הערב נפתח ב"על קו הזינוק", אל  גידי גוב הצטרפו צעירי תל-אביב. הם יחברו אליו  גם על קו הסיום כעבור כשעתיים  ב"עוף גוזל", כדי לאפשר התמוגגות וריגושים  על אחד השירים הכי שחוקים במוסיקה הישראלית. אנחנו בהופעה השניה של "שירים מלילה גוב", זו שנולדה

גאולה גיל ביקשה מהאהוב בזמנה – "דבר אלי בפרחים". זה התאים לימי החיזורים של אז. דנה ברגר מבקשת  – שידבר אליה רגש אמיתי. רק שלא ישתוק. "דבר אלי במרווחים / דבר ברגעים יפים / דבר אלי, שחרר קצה חבל". מילים פשוטות:

יד על הלב: אין כמעט אם לחייל שלא מרגישה ככה. הצירוף של חרדה-דאגה-חוסר מנוחה-חוסר שינה-חוסר נשימה.  התהיות הקשות, המחשבות האובססיביות. כל הורה לילד מתפלל, שלו זה לא יקרה. בינתיים עוד מחזורים חדשים מתגייסים. הנייד הופך כדור הרגעה או מקור חרדה.

איזו מהפכה מבקשת דנה ברגר?  מוסיקלית, השיר הזה כמעט מהפכה בדרכה. אם להתחיל בטקסט, אז ה"מהפכה" שהיא מבקשת היא סוג של הרגעה מבלבול הנובע מאי יכולת להגיע להגדרת זהותה. השיר הוא רשימה ארוכה של מטפורות, ביניהן אוקסימורונים ("אני אסיר, אני

מה שחולף בראשה שלי מי שהאיש שלה הודיע לה שהוא יחזור מאוחר הלילה, ושלא תמתין לו. בארבע ועשרה – עדיין לא חזר. מה עובר לה בראש? האם זה מה שהיא חושבת? האם אכן זה מוביל לסוף הזוגיות אחרי 20 שנה?

דנה ברגר שרה על תקופה לחוצה בהיבט אישי וכללי. שברים אמוציונאליים, רסיסים פיזיים מ"נפילה", משהו שמתחולל "אצלו", (גם הוא נבהל) "מלחמה בחוץ" ו"כשתותחים יורים האהבה בוכה" על משקל הקלישאה המוכרת העוסקת במוזות. ניסיתי לחבר חלקי הפאזל, לעשות התאמות. חיפשתי בקליפ

דנה ברגר תצרף את השיר לרשימת השירים האולטימטיבית שלה. שיר להתאהב מהאזנה אחת. פשטותם היפה של המילים והלחן. תפורים במדויק למידותיה.  צרויה להב כתבה על קסם ההיוולדות. הכל נגזר מהקסם הזה, מפלא היצירה – "כל הנחלים נובעים וזורמים ממנו". מה

מבוגרים נזכרים בילדותם, מנסים לחבור לחוויות מעוררות  זיכרונות כדי לברוא עולם מוסיקלי חדש.  את העלילות שאי אפשר לספר למבוגרים, מוכרים לילדים כיד הדמיון הטובה. המבוגר לא הכי מאמין שקיימת ארץ שבה הכל יתכן, אבל כשהוא מול הילד –  ייתן לאשליה

דנה ברגר באה והולכת. אני אוהב את הזמרת הזו כשהיא חוזרת. יש משהו אמיתי בשירה שלה, בטון. יש משהו מאוד תחושתי במילים ובמנגינות שהיא בוחרת. יש בה משהו מאוד ישראלי במובן הקלאסי של המילה, שאני לפעמים מתגעגע אליו. היא מחוברת

זה יכול היה להיות שיר הישרדות קונבנציונאלי, אלא שמהלכו נכנסים פרטים שממקמים את הדוברת על אי בשעת לילה של "שקט אלוהי". גם "געגועים לבית" ו"האם אתה חושב עלי עכשיו" – משפטי מידע אישיים שאינם שייכים לתובנת הישרדות,  שאינה תלויה בזמן ובמקום.

מה הקשר של רותם כהן לשיר הזה של דנה ברגר, ומי הם "הזמרת והתאורן"?