הילה רוח

נתבאס יחד עם הילה רוח. הכתיבה כאילו הזויה, מגיעה מסיטואצית הספרינט.  זרם מחשבה מגיע ספונטני לטקסט. היא לא שיחקה במשחק של הנורמליות. מה רוצה? "לקום מסוחררת במאה אחרת/ נתתי כל מה שיכולתי פה". ואללה. למה? כי החיים שלה רק טעויות.

תרופה לטיפול בדיכאון ובחרדות, אלכוהול זול, אהבה וקנאה. ?where are we באיזו דירה אנחנו נמצאים? מה קורה? רם אוריון משדר משם. זה התרגום ה"מלוכלך" שלו לסיפור הטראומטי – טרגי הנורא. כולם רוצים אותה, אבל היא על הפנים. השיר מושר בקצב

סיפור קצר: אלישטיין הלא מוצלח התעקש להיפגש איתה. הציע סרט או פיצה. בסוף זה היה על בקבוק יין ומבט מחורמן. לפני שנכנסו לבית הנטוש, התברר לה שיש לו גראס וכובע עם פנס. זהו. הילה רוח לקחה את הטקסט הכחוש והשיבה בו משב

גרסאות חדשות לשירים ישראלים ישנים מעוררות באופן טבעי את השאלה – למה? או ליתר דיוק – מה יום מיומיים?  נכון, שבעים שנה למדינה – סיבה למסיבה נוסטלגית.  השאלה היותר מהותית – למה להטיל על יוצרים צעירים לחדש שירי עבר? מה כל

יום אחד נסתכל אחורה ונצחק, למרות שהמצב גורם לך לבכות. יום אחד נסתכל אחורה, ונבין איך בזבזנו את הזמן.איך שכחנו להרגיש, עד אז נסתכל קדימה ונבכה. אני לא בטוח שמשפט כמו "איך שכחנו אהבת אדם שפכנו דם" יכול לגרום לי/לך לצחוק.

גם כשהיא חושבת על ברלין כעיר מפלט ומקלט, אמא  נשארת  המפלט האולטימטיבי. את האישור לנסוע לשם, מקבלים ממנה.  לפני ברלין, היא עדיין יצור שחייב לאכול, ורק אמא מסוגלת להושיע. להציל מרעב. זו מן הסתם הסיבה שהיא אינה מרשה לה לנסוע

נזרום עם זרם התודעה של דניאל ספיר. נזרום, לא ניסחף. גם הוא אינו חש צורך להיסחף, מספר את רצף מחשבותיו בטון נונשלנט, בעצב שווה נפש., ללא דרמה. הרעיון: האמנות היא פוטנציאל. רוב הזמן, בנאדם בשגרת יומו, מחפש מחסה מהשמש היוקדת,