מוסיקה היא הביטוי האומנתי הדחוף ביותר לטראומה של עם. אני מקבל עשרות שירים חדשים העוסקים בסיפורים של המשפחות החבולות. זוהי תגובה מובנת של הזדהות טוטאלית. גם יזהר כהן הותיק, שאינו מרבה להוציא שירים חדשים, נזעק לספר את סיפורו המצמרר של
ג'קו אייזנברג שר הזדהות עם מישהי ש"ניסתה להגיע אל עצמה", להביט אל חלומה, למדה לחיות עם האמת, לקבור מילים בשתיקותיה. כילדה – למצוא לעצמה אדמה. אין כאן מידע חוץ שירי על מהות מצוקתה, והמאזין צריך להיאחז בטון הדרמטי של המזדהה
כשאביה שושני החליטה לשיר את השיר הזה בשלב הגמר של "הכוכב הבא", והעדיפה אותו על פני קאבר, היא ידעה שיש לה קלף חזק. כתבתי אז: "הייתי שולח את אביה שושני בזכות השיר המקורי . זהו ביצוע רגש שלוקח אותה לשם ללא כל
סלסולו של הלב. אין מה להוסיף. תקשיבו. האמת הצרופה של דור שמעון. לחן נוגה יפהפה, עיבוד מאופק-מעודן לפסנתר, סלסולו של הכינור המשתתף בצער (רונאל רצון), והקול הזה ששר בדיוק את מה שחש הלב. נשבר הלב. כותל המזרח. כותל הדמעות. אחי
אבי טולדנו שר על סערת אהבה שחלפה, ועימה – תחושת הריחוק מהעיר (ת"א) בה היא (האהבה) התרחשה. קיבל עצת "חבר חכם" לוותר, ועדיין "האש בוערת". זה שהוא "נסער" – אין בעיה להבין. אבל ממה היא "נסערת"? על כך אין תשובה
