יהוא ירון

השיר החדש של דניאל וייל אינו מנומס. הולך נגד הזרם. אוהבי ההגדרות יסמנו אותה "אלטרנטיבית". הייחוד? אומרת-שרה את מה ששורף לה בגרון. מטפוריקה אפקטיבית בשירות האנטגוניזם  החברתי. קו בס מודגש, מנגינה מינימליסטית. תרצו – שירה מדוברת. לא נחזור לעניין ההגדרות.

יובל גולדנברג סובבת סביב שעה של רחמים, חסד, הודיה, שיבה הביתה מגלות רחוקה. מהו הסיפור שלה?  אפשר לצאת מהנחה, כי לא מדובר במשהו קונקרטי, אלא בתחושת הארה. זו יכולה להיות התגלות, מגע אלוהי, מודעות רוחנית. המטפורה מובילה למהות חיים: השיבה

יפעת בר סלע עושה שימוש בדימויים נדושים של אור וחושך כדי לתאר כמיהת אהבה. היא פותחת ב"כשנכנסת לחיי/ ברח ממני משהו/ שלא הצלחתי להסביר". גם המאזין יתקשה להסביר האם מדובר במשמעות חיובית או שלילית, גם על רקע העובדה שהשיר מושר

ניסיון מוזר לתאר אהבה על רקע קנאה ב"החבר הרוסי" שלה. כותב השיר, ככל הנראה, מבין יותר מקורא השיר מה יש לו נגד חבר "רוסי", ואם אין לו – מה בכל זאת גרם לו להתייחס למוצאו. האם "רוסי" נחות יותר בעיני

איזה הבדל בין גרסתה של יפעת בר סלע ל"זה הגשם" של יונה וולך ובין הלחן של רן עפרון והביצוע המוכרים של נורית גלרון! יונה וולך עוסקת בפער בינה ובינו מנקודת מבטה של אישה, שחשה שהשניים מתעלמים מהרגע, שזה קורה. שניהם

כאב אהבה בא והולך, הולך ובא. נועם קלינשטיין (בת 18, הבת של, האחות של) בחרה במילה "אשמה" כדי לדבר על דחיקת רגשות שמבעבעים ודועכים, וחוזר חלילה. לוקחת על עצמה את האשמה שעכשיו זה "הרבה יותר כואב", כאילו אשמה היא גם

"גן הפעמון" הפכו  טקסט אקראי העוסק בבקשת הכוונה של אדם  למהלך רוק סוער. גיל שפירא (כתיבה, שירה) מנסה לייצר סיטואציה משכנעת להזדהות איתו. הטקסט עוסק רק בקריאה להכוונה לאיזה כוח עליון ("אתה יודע הכל") שעד עכשיו "שתק" – מבלי לגעת בנסיבות/ מניעים

גרסאות חדשות לשירים ישראלים ישנים מעוררות באופן טבעי את השאלה – למה? או ליתר דיוק – מה יום מיומיים?  נכון, שבעים שנה למדינה – סיבה למסיבה נוסטלגית.  השאלה היותר מהותית – למה להטיל על יוצרים צעירים לחדש שירי עבר? מה כל

הוא מכיר אותה מזמן, אבל לפתע קרה אצלה משהו, שהעלה אצלו שאלה מעיקה: האם זוהי מי שהכרתי? "הקול שלך נשמע כמו ליפול באמצע הרחוב/ הכל שונה ומשתנה בכל שניה". בזרם התודעה שלו, פונה אליה בצורה מפוקחת, מתאר את השינויים שהתחוללו

הדיאלוג הוא ניסיון לקירוב עולמות / לבבות בין החילוני לדתי על בסיס אנושי. העובדה ששניהם נמצאים על תדר תקשורתי אחד – מופלאה כשלעצמה. יש כאן גשר. כל אחד – והשיר של חייו, חמי רודנר ואיל כהן כל אחד וניסיונו לשכנע

יש אלבומים, שאתה מבקש להישאר סגור איתם באוזניות, לחוות אותם הכי קרוב לליבו של היוצר, ללבך. 13 השירים ב"שרף אורנים" קירבו אותי למקום הזה. החשש היה  להתרחק ממנו, כאשר הם (השירים) יגיעו לבמה. האזנתי לאלבום שעות אחדות לפני ההופעה בבארבי.

הייתי סקרן לדעת האם ניתן להעביר את המורכבות הטקסטואלית והמוסיקלית של "2023" מאת איה כורם לבמה. יש אלבומי קונספט שצריכים להישאר באלבום, כפי שהוקלטו. הפיכתם להופעה עלולה לחבל בהם. זה מה שחשתי במהלך ערב ההשקה של האלבום. "2023" היא יצירה

מול הבמה בבארבי רקדו זוגות "ריקודים סלוניים" כמו פעם. על הבמה ניגן בגיטרה איש בפאת תלתלים שחורה. רוברט בילבו ווקר,  בן 79 לפי הביוגרפיה, הוא בלוזמן, גם רוקר, הוא המרקיד הערב. תבקשו ממנו לזרוק איזה בלוגראס – אין בעיה. גוספל –

אייל כהן – ליבו מתפעם כשהוא שר. שומעים את הפעימות. ריגושו מחלחל בדרך לאיזושהי הגשמת אמת אבסולוטית בכתיבת שיר. השיר הארס פואטי. עוסק במילים עצמן. הדימוי של "חלונות שקופים" משמש למילים, לשורות (התריסים), שיכולות להביע הכל. כהן מבקש מילים שיפתחו

רוק הוא התחום הכי חופשי להביע את עצמך. שחק אותה טבעי. כמו שאתה, גם אם אינך יוצר זמר גדול. ליתר ביטחון – קח מפיק מוסיקלי כמו יהוא ירון, קח גיטריסט כמו ערן וייץ ומתופף כיובל שפריר, ואז – לך על

יש לפעמים שאתה מתקנא באמונה של אחרים, במיוחד כשהיא יוצאת ממקום של לב ופה שווים. המיית ליבו של אייל כהן משדרת אמונת אמת בטוב. השיר עוסק בפערים שבינו ובינה. מעמיד את עצמו מולה. כהן, אסיר התקווה, הוא רואה האור. מבין