יהלי סובול

פילוסופיה נוסח יהלי סובול הפכה לשיר נעים הליכות של מוניקה סקס בתוספת קולה העדין והמרכך של עלמה גוב. זהו שיר של הנחות ועובדות. העיסוק במציאות הוא כפול: עיסוק במציאות עצמה ועיסוק ביחס בין המציאות לבין התפיסה של בני האדם. ישנם

בואו נעלה עם מאור כהן לכביש לשמוע אותו שר על היותנו כלואים בתוך שתיקה בעיר הגדולה. רגעים של שתיקה אישית ובין-אישית מבטאים תופעה חברתית במסגרת חברה תחרותית והישגית. הפניית תשומת הלב למכלול המציאות מתפרש כערעור הביטחון באוטונומיה האישית, כגישה לא

זוהי מוניקה סקס באחד משיריה המקוריים היפים ביותר.  מיד-טמפו עגמומי משהו, קול מתגעגע של יהלי סובול. איו כמו עופר מאירי להביא את אווירת ה"מטרופולין" לשיר שמתיידדת עם  ניכור מלנכולי מלטף, עד כמה שזה יישמע ניגודי. סובול מספר סיפור, גם מהגג

אומרים החלום ושברו. אפשר גם – החלום ונחמתו. הא בהא תליא. הצער על אי הגשמתו, הפיצוי בהזייתו. טהיר קורן שראת מאווייו:  חולם להופיע מול קהל, למצוא אהבה. החלום הוא  מקור פיצוי על התסכול. מתנחם בחלומו. במסגרתו הוא רואה את אהבתו 

הדס אפרת כתב בספרו "מציאות רבה מדי": את הקול הפנימי שלך רק אתה שומע. לא תמיד  אפשר לתעד אותו, יש בו לעיתים מימד אינטואיטיבי , משהו המנותק מנסיבות של מקום וזמן. הקול הפנימי הוא התגלות. הוא דובר אליך בשוויון נפש,

יהלי סובול, יוצר וסולן, כותב מזרם התודעה על "שנים חסומות", מנותק מהשראה "מלא בעובדות חסרות ערך". כך נפתח החדש של מוניקה. רוק קצבי-מלודי מהסוג היותר קליט שקיבלנו מההרכב הזה. לא על כל מטפורה כאן הייתי מחלק את פרס היצירה המקורית,

את "מוניקה סקס" אני פוגש מדי כמה שנים בבארבי. החבורה כבר מסתמנת כלהקת אין קץ. חוזים לכל החיים. פתאום הם אצלי בסלון. הנגיף והבידוד גררו אותם לזאפה מיותמת הקהל. בואו נצא מנקודת הנחה, שמופע רוק בלי קהל הרבה יותר בעייתי

כמה הורידו את האלבום הזה? אין בו להיטי ענק כמו "השמלה ממדריד", אבל זה אלבום שאתה מאזין פעם שניה כדי לגלות את המיוחד שבו, בין אם בשירים שכתב יהלי סובול ובין אם שחר אבן צור. זה אלבום למיטיבי לכת ברוק

לילה חדש כפי שחלף במוחו של יהלי סובול – חלום כאוטי בשתי זירות התרחשות. עובר מהעולם המופרע של המסיבות, שלא כל אחד יכול להיכנס אליו, אל  הכאוס מלחמתי (טעמים של מתכת, אבק שריפה, גניחות של עונג מהולות בזעקות). לכאורה שתי זירות

שיתוף הפעולה בין יהלי סובול ויזהר אשדות הוליד שיר מהסוג שחייו נצח. האזנתי פעמיים ושלוש ולא שבעתי. במהות (לא במקצב, לא במטפורות) השיר הזכיר לי את "ערב עירוני" של נתן אלתרמן – מבט עצוב כמעט כואב על בני האדם מול עולם וטבע

טיול פסטורלי בכפר צרפתי בזמן שמטשטש את מה שארע בו (הסטוריה עקובת דם בעבר, ייצור יין בהווה) הוא רקע לחשבון נפש  על היחסים ביניהם. בעימות בין הזמן ההסטורי והזמן האישי – מה שטורד אותו הוא החלום שחלם עליה. השכחה היא

הסינגר יהלי סובול פוגש את הסונגרייטר יהלי סובול במקומות הכי מדויקים מבחינתו. שר את שיריו בלי לייפות, בגבולות שלו, בהפקה פונקציונאלית של אסף אמדורסקי. זה אלבום של מילים, של שירה במשמעות הפואטית של המילה שדורשת קריאה עוד לפני הקשבה למוסיקה.

הגעגועים אליו על רקע שגרת מציאות אורבנית, כאשר העין קולטת "אנשי שמחים"  והאוזן שומעת "צלצולי אופניים". השינוי בה – "משקפיים שחורים חדשים" אינו מעיד על שינוי פנימי. עדיין –  "שומרת אותו כמו הבטחה". וגם "בראש שלי אני כבר איתך". במציאות

האם היצירה מספיקה כדי לספק את הנפש? יהלי סובול מנסה להרהר ולערער. לא כל מה שאה רוצה יוצא לבסוף כפי שרצית. המילים לבד אינן יכולות להעיר אותך, לסנן את תמצית האמת. אתה שואף לחפור ולחפור מתחת לכל דבר כדי להגיע

לפני הדואט של "השמלה במדריד" עם יהלי סובול, סיפר ערן צור, כי את מפיק האלבום המושק, עופר מאירי, הציע לו סובול בנסיעה משותפת מהופעה. סובול המליץ, אחרי ההפקה המוסיקלית שעשה מאירי לשיר הנ"ל. ערן צור החליט לנסות את מאירי ועלה

תנו לי לדמיין: רגעים לפני סיום ההופעה, עוזבים הנגנים את הבמה ומשאירים את יזהר אשדות לבד עם הגיטרה לשיר "את והגשם". הקול הנוגה, הלחן, הליווי – טורפים את הקלפים. זה דף חדש שמכיל ישן. כזה יזהר אשדות עוד לא שמענו.

היא שרה בגוף שני. מבהירה למי שמולה את הסיטואציה המיוחדת שבה הוא נמצא ("אתה … אתה… אתה"), וגם מציעה הצעה. מה היא מרגישה? "אנחנו לא אויבים" – היא אומרת. משפט מפתיע למדי. המרחק בין אוהב לאויב לא קטן. ומה הקשר