דניאל יצחקי בוחן צעדים קטנים של אהבה שמתפתחים להתאהבות גדולה. מסתובב בין האמורפי למוחשי, בין הנחשק למהוסס, מבקש לקבל מעומר אישור לקיום שלו, כשאותם הורמונים נפלאים של משיכה עזה משתוללים. המוסיקה אפופה באווירת הזיה מלאת השראה. פעם, בשנות השבעים, קראנו
מישהו יכול להסביר לי איך הופעה בהפתעה שההודעה עליה יוצאת בצהרי יום – מביאה המונים באותו ערב? הקוסם: אביתר בנאי. ההתרחשות – מועדון התדר בת"א. קיבלתי יוטיוב והתרגשתי. גם שאלתי את עצמי: איך ההודעה הזו לא הגיעה אלי?! אני לא
היא על ברכיה, מנופפת באקדח, זקוקה לשמוע קול כנגד שתיקתה המהדהדת. לא רוצה לבזבז את זמנו, רק שיאמר לה שהיא בסדר. היא מודעת לטירוף, אבל הוא בלתי נמנע. דניאל נץ נמצאת לחלוטין בתוך סערת הנפש בשיר הקצבי הזה, המנגינה כמו
אפשר לתלות את הטקסט הזה על לוח מודעות או לפרסם במדור דרושים. אביבה פק לא ממש מבקשת הצעות ריפוי. היא עורכת רשימה ארוכה של בקשות, שמהן מסתמן כאילו כל הרע שוכן לפתחה. אלא מה: המוסיקה היא אנטיתיזה. יש בה יותר
תומר ישעיהו כמו מתכנס לתוך עצמו בישיבה. יש לו הופעה מאופקת מאוד. רעמת שיער נכבדת בעלת גוון אדמומי. פנים ששומרות על מין עצבות עמעט לאורך כל המופע. מנגן בוזוקי. גיטרה חשמלית. פסנתר-בס-תופים מאחור. לי זו היתה היכרות ראשונה בלייב, אחרי ששמעתי
שלמה יידוב זיהה את הקהל. "אני עושה טעות שאני מדבר בעברית". הוא צדק. לערב הזה מתאים יותר השם El Primer Amor, אבל כשהוא הגיע ל"ימים לבנים", ושמעת את שירת הקהל, הבנת שהקלאסיקה הזו חזקה יותר מ – Volver של קרלוס גרדל ומ"אני בא להציע את ליבי" של סיטו
מיקה קרני מבקשת שביל. שיתנו לה שביל. מחפשת נקודת התחלה חדשה. בשיר הפותח המילה "שביל" חוזרת לעייפה 5 פעמים, אבל זה, מן הסתם, מפני שקרני בחרה להדגיש משאלת השביל הקטן לעומת הדרך הגדולה. כמו השביל גם העפיפון – יסוד החופש
