חזרתי לגרסת מקור המצוינת של שרית חדד, בלעדית ויחידה, ואז הגיעה הפרשנות של נמרוד לב – כפי שביצע בטקס המרכזי בכנסת ישראל לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה, וקיבלתי פרשנות אחרת של דקויות המעניקות לשיר עומק חדש. כשהלב בוכה אפשר להתייפח
מה מחפש שלומי סרנגה במקומותנו? הבחור התחיל כמתיוון וממשיך לשיר יוונית בעברית או עברית ביוונית. שיר על הזמן, על החיים, על החופש על המוות. הכל מתחבר למסקנה פשוטה: חבל"ז – שחק אותה חופשי, נסה להיות עד כמה שיותר מאושר, אל
בדפי היח"ץ צהלו על כך ששלומי סרנגה מוציא עוד שיר "בעברית" אחרי "עוד יום יבוא", כאילו סרנגה הוא בכלל זמר יווני, ועברית זה איזושהי ג'סטה. אז אחת ולתמיד: סרנגה, שלא כבמקרה של גליקריה (ששרה בעברית), הוא זמר עברי ששר ביוונית.
מה חדש? אין חדש. סיפור החזקים הנוכלים מול החלשים התמימים? נדוש, חבוט. הטקסט מנסה לחבר בין "החיים הם מסחרה" – מילה מן השפה הערבית שמשמעותה – עסקים מפוקפקים – ובין הרדיפה אחרי כסף והפער בין עני ועשיר. החיבור – ערטילאי.
תסבירו לי: איך שניים כותבים טקסט, ואיך שניים חולקים לחן. הרי אין משהו אישי יותר מיצירה. יש מצב ששניים יכתבו רומן ביחד? אבל במוסיקה קלה כמו במוסיקה קלה – זה עובד. המטרה ברורה: לייצר להיט. בשניים, הסיכויים גדולים יותר? מילים:
אנחנו בפלורנטין, סניף מקומי של פיראוס, שנות השמונים. יוסי גיספן מעלה זיכרונות ומחייך. ה"פולקלור" הזה מתכתב עם השכונה התל אביבית הדרומית. כותב שורות אלו הסתובב שם הרבה בשנות השבעים, רחוב צ'לנוב (בו עבד אבי ז"ל), חמוצים ופיצוחים בלוינסקי, הסבלים של
בשיר "ברחוב הנשמות הטהורות" הפנסים ללא אורות" . ב"רחוב החמלה" – אין פינה של חמלה. שלומי סרנגה שר על עיר ללא צדק ורחמים, בה השנאה מהולה בדעות קדומות, וכולם מקשיבים רק לאיש הקטן עם הצל הגדול. טקסט טוב, עם נגיעה
לקראת ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל, כוחות הביטחון ונפגעי פעולות הטרור, מתחילים לזרום השירים החדשים. מכנה משותף: צער, יגון, כאב, דיכאון, דכדוך, עגמה, תוגה, עגמומיות, נכאים, קדרות, מלנכוליות. כשמדובר בשכול – הכל נכון. השיר נכתב לזכרו של ארז שגיא, שנפל
לוי את לוי לוקחים את השיר לפסגות הרגש. האהבה נבחנת מניסיון חיים, יחסים שיש בהם מן הטוב, גם מן הכואב והדוקר. לפעמים הדרך הקשה מובילה אל הטוב. הדובר בשיר מתייחס לזוגיות אישית על רקע תובנה כללית על יחסים בין זוגות.
"צחקנו בכינו, מלחמה אהבה ושלום", שרה-מקוננת אתי ביטון. או-הא. האם היא עומדת מאחורי כובד הטקסט? (רמז לשם הרומן של טולסטוי?) ממש כאן ירד מד האמינות של השיר לגובה רצפה. גיספן עסוק בהמצאת מילים לכוכבת הז'אנר התורנית. חוסר האמת מתחיל בפערים
נו, חבר'ה תתחילו לעבוד. כדאי לכם. על שירים כאלה מקבלים פרס אקו"ם (מלחין השנה 2013). בואו נגיד שגיספן בכל זאת השקיע עבודת חריזה. דודו שרבט לחן סביר. תמיר צור גייס את מיטב מיומנויותיו כמפיק המוסיקלי של ה"ז'אנר" ועשה ככל יכולתו
יוסי גיספן מקבל באלה הימים פרס פזמונאי-מחבר השנה מטעם אקו"ם. באחד ממדורי המוסיקה של האתרים הבולטים נכתב – האם אהוד מנור מתהפך בקברו. לצד גיספן יקבלו פרסי מפעל חיים – צביקה פיק, חוה אלברשטיין. פוליקר – מלחין השנה. אמיר דדון
מה היא רוצה? רוצה אותו או לא רוצה אותו? שיתערב בחייה? שלא יתערב. שיהיה הגיוני? שייתן לה להחליט "לבד"… מצד שני – אחרי נטרולו המוחלט – שירגש אותה באהבה?! יענו, רוצה להיות עצמאית, שלא יתערב לה בחיים. מצד שני –
כבר אינני סופר את השירים ששרים לגלעד שליט. אינפלציה. יש תחושה של לחץ באוויר. הרוב חולפים כלעומת שבאו. בתחנות רדיו ממש לא קונים כל מנגינה לשחרורו.. הרגשה היא שאם לא תשתתף – אינך נספר. נוצר מצב שיוצרים משקיעים טונות קיטש לשרבט
למה פתגם סיני? ואיפה ברחוב אנחנו קוראים פתגמים סיניים? ומדוע בשביל אמת נדושה כמו לשאוף להגיע הכי גבוה צריכים דווקא חוכמה סינית? במערב – מומחים ומתמחים בזה. ולקרוא לשיר "פתגם סיני" למרות שזה אינו הסיפור שלו. אתי ביטון סימנה מטרה, וצריך
גיספן חיבר מיני קלישאות שאינן בהכרח נדבקות: יש אלהים, מי שמאמין – לא מפחד, החיים הם מתנה, לנו יש מלך העולם, העם הזה משפחה, על המפה אנחנו נישאר. דווקא הקלות הלא נסבלת של השימוש בכל האמרות הנדושות האלה שכורכות אמונה ולאום
יאללה גולן תפסיק להקשיב למבקרים. לך על זה. הבום של ההילולה שווה יותר מהירוק הדולרי. מעולה יותר מההורדה הסלולארית. שלא תעז להקשיב לעצות כל החוכמולוגים. תן להם בבוזוקי ובחשמלית. יש פה להיט פיצוץ. על מה הפעם? היא נותנת לך חום
איל גולן זועק: "זה אני, האחד שסגד ליופייך/ שנתן את הכל בשבילך/ ושברת את הכל בלכתך". מישהו אמר, נדמה לי הגשש החיוור, שהחיים מצחיקים. בואו נוסיף: החיים לפעמים משעממים. תנו לי לנחש: אייל גולן לא מאמין בטקסט הזה. כמה אפשר
