יועד נבו

הרומנטיקן העצוב שר בשיר האחרון: "מכניס ת'ראש בקיר ואז כותב על זה שירים". הרמתי גבה: האם זה לא ברור? לכתוב שאתה כותב בגלל שרע לך? הנדוש הוא הכי-אמת. רוב המשוררים, קטנים כגדולים, מתפרנסים ממצוקות, מחיים על הקצה, לא מתחושה של כמה

מהות החיים היא עצם היכולת לעבור מיום ליום. הילה כהן אלעזר  שרה על הקיום בזמן, על החיים בשביל יום המחרת. החיים נמשכים גם אם אינך מקבל תשובות לשאלות הקיום שאת שואלת. את יכולה להתעודד לפעמים מאיזו תשובה, אבל על המצב

הילה כהן אלעזר "משחקת" עם הזמן משחקי לשון ומהות. אנחנו חיים בעבר, בהווה, בעתיד. מנוהלים ע"י הזמן. זו יכולה להיות התנהלות שבשגרה, ימים של חסד שנעולים בתודעה. זמן הוא פחד מפני עתיד לא נודע. יש זמן טכני, שמתחיל ומסתיים, יש

מה שעושה החורף לנפש בודדה ומתגעגעת. החורף כשלעצמו "מלא בגעגועים", על אחת כמה וכמה כשמדובר על חלקת הבדידות האישית – "אני לבדי במיטה/ האור בסלון לא דולק לו כבר, אין קמטים בסדין לדמותה". השיר נפתח בשירה הרמונית הנשמעת כמו ספיריצ'ואל

גם סקס יש בסיפור הזה, אם לאזכר את מקור שם השיר ("סקס והעיר הגדולה"). הדיווח של עברי לידר על הילדות הריקניות בעיר הגדולה, שמשחקות אותה מבוגרות, נשמע כמו רפורטז'ה שבצידה מוסר השכל. הוא מצטרף אליהן למונית שירות, מתאר אותן  עושות

עברי לידר מרוגש, מתרגש. אתם יודעים – האהבה. מה יש להוסיף? הכל נמצא במילים. האהבה שבונה ממ"ד. חדר ממלט. גם אם יש פיצוץ בחוץ – לא שומעים. אפילו לא משהו עמום. יש משהו מאוד מדייק בתחושה הזו, שהכל נראה שלם

למה לחזור למנגו של "גרה בשינקין" מ-1989? מה דחוף? הנה מידע: קשת מארגנת ערב מחווה לבמאי ושופט כוכב נולד צדי צרפתי, ששימש מנהל אומנותי של הלהקה. סיבה למסיבה על המנגו.  איחוד מחדש? – לא. סתם חידוש. השלוש דיווחו כי אחרי 20