יש שירי אהבה שלא צריך לגעת בהם. הם נכונים כפי שהם – במילים, במנגינה, בעיבוד. עולים איתך לכל נתיב בכל שעה, בכל מזג אוויר. שיר לאוהבים הנבונים והלא נבונים, כאלה שלא יודעים "איפה להתחיל", שהתחושות מסחררות אותם, רוקדים "בתוך ערפל",
בואו נחזור עם "כיתת אומנות" ועם תום ברמן לימי התיכון. השיר נשמע רוקנרול נעורים של כיתת אמן, מהסוג שתיסלם עשתה בשמונים. המנגינה, הקצב אינם מבשרים על הדבר הבא. עם זאת, גם חזרה לשורשים בביצוע כייפי כזה של חבר'ה שאוהבים רוקנרול
יוסלס איי.די, Usless Id שרים על מצב של obsessive compulsive disorder, הפרעה טורדנית כפייתית. רוח של דיכאון נושבת גם משירים אחרים. הסגנון הרוק-גראנג' מתועל לאפיק מוקצן. האם אני שומע קול וריפים של גיטרות א-לה נירוונה? מייד-אין-יזראל? לא להאמין. ממש לא. אבל
